אבל אשמים אנחנו: שני הרוגים בשבוע

זהו כבר מקרה שני השבוע - צעיר חרדי נופל מגובה ונהרג. ברקע הטרגדיה הנוראה עמה צריכים המשפחה והמכרים להתמודד מעתה - בטווח המיידי קודם כל, ובהמשך עם האובדן והחסר המשליכים בצורה גורפת על הסביבה הקרובה, כל אחד ומשפחתו - עולות שתי נקודות מרכזיות: מצב וטיפול בפגועי הנפש במגזר החרדי, והאחריות האישית.

אין טעם שלא לדווח ב"בחדרי", לא להגיב, לא להתייחס למקרי הטרגדיה הנוראיים, הנובעים מרשלנות או בכוונה תחילה, בהם צעירים מאבדים את חייהם באחת. הם הפכו לצערנו לנפוצים, ואי אפשר להמשיך כימים ימימה וכנוהג העולם בברכת 'שלום עלי נפשי'. יחד עם הפשפוש במעשים - יש גם לקבל תובנות ומסקנות.

את חשבון הנפש יש לעשות ברמה הציבורית לעניין ה"אחריות", אותה יש להחדיר בחינוך כל ילד וילדה, מעבר לחינוך השואף לתורה, גמילות חסדים, יראת שמיים ומידות טובות, יש גם להעניק כלים שיביאו את הצעירים להבנה מפני הסכנה בכניסה לאתר בנייה, למשל. כך שבכל צעיר וצעירה עניין ה'אחריות האישית' שלו על חייו יהיה במודעות גבוהה.

גם אם אבא, משגיח בישיבה או אמא 'לא רואים' - הנער צריך לדעת שעדיין לא יוצאים לטיול בנחל ללא הכנה מתאימה, ומכל שכן שלא 'קופצים ראש' למפל או נוסעים בטרמפים במקומות מועדים לפורענות. רוב הצעירים בסדר גמור, אבל דווקא המיעוט שלא, הם אלו שגורמים לנו לכאב-לב שמתעורר בכל טרגדיה מחדש.

באירועים בהם קיימת האופציה שמדובר באיבוד מדעת, כאן התמונה מסתבכת והופכת מורכבת. מצד אחד, בוודאי שאין שום צורך לדווח על כך. תועלת אין בדבר - לא לקשי-יום אחרים שיראו ברעיון הזוועתי אופציה, ולא לפי כבוד אותו פרט ששגה ובחר בדרך ההתמודדות הקלה למראית עין - בריחה. מה גם שדי להם לבני המשפחה עם ההתמודדות והשמועות הרכלניות שלעיתים קובעות את סיבת המוות, בטרם הציץ הפתולוג בדו"ח הבדיקה.

מה שאנו כן צריכים לבחון, הוא המניע. כיצד הגיע אותו צעיר או צעירה, למצב כה קשה, עד כדי בחירה בצעד הנורא מכל. מוכרח להיות כי מדובר בבעיות אישיות אשר הציקו לאותו פרט, עד כי הבין שאינו יכול להתמודד עוד. לנקודה בה מגיעים להחלטה כזו, יש שורש נפשי. צרה, מחלה, כאב-לב, דיכאון - ובמילים גסות: בעיות נפשיות.

וכאן מגיע המקום לשימת הלב שלנו. הסביבה הקרובה של כל אדם ואשה, חייבת לפתח רגישות ועירנות לירידה במצב הנפשי - בדיוק ולמעשה אפילו יותר - משימת לב לירידה ברמה הרוחנית. כשקרוב משפחה 'מתקלקל' ומפסיק להלך בחליפה וכובע, או קרובה אחרת מקצרת את חצאיתה, צקצוקי הלשון וניסיונות החינוך יבואו גם יבואו ובמהירות. כשקרוב משפחה נכנס לדיכאון, הצעד הראשון יהיה בריחה או התרחקות. את זה צריך להפסיק. כאן יש לעצור ובמקום לחמוק, לעזור. לעזור בכל מחיר ובכל מאמץ - גם אם זה גובה ממכם את חייכם שלכם.

מדובר בפיקוח נפש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!