מדברים קבוע - נוהל בית ספר

"אין זו הפעם הראשונה שהילדים שלך נשארים בבית", היא הסתכלה עלי במבט מלא תוכחה – כאילו אני האם הגרועה מכולן, המזניחה, זו שלא אכפת לה איפה הילדים שלה יהיו ומתי – מה שכמובן בלתי נכון בעליל ואני עומדת על כך בתוקף.

"נכון", עניתי לה בקול נינוח. "זו גם לא הפעם האחרונה שהם יישארו בבוקר בבית, וסתם כי את ממש מתעקשת לשאול, היום יש סיבה מוצדקת, ובכל מקרה זה ממש לא עניינך", השבתי בטון כזה שקיוויתי שיגרום לה לרדת ממני.

עד כמה הגיוני להתערב בחיי האחר, בהחלטותיו ובמעשיו? התשובה היא שכנראה הכל תלוי בקרבה שאתה חש כלפי האדם והפתיחות בינכם בלתי תלויה. יש לי את המקומות המועטים האיכותיים האלו, המיוחדים ששם אני יכולה להגיד כל דבר ולספר כל פרט ולדעת שלא ישפטו אותי ללא עורך דין מה שנקרא. אבל לא כל אדם רשאי להתערב בהחלטות שלי בחיים – בדיוק כפי שהוא אינו מגדל את ילדיי או נותן לי משכורת בסוף החודש.

ובכל זאת, בואו ניגע בנקודה עצמה. הקפדה על הליכה למוסדות הלימוד ללא פשרות.
אקדים ואומר: גדלתי בבית שנוהל על ידי אם פולניה ועסוקה, שהיו לה את הדרכים שלה לאפשר ליצירתיות המתפרצת של כל ילדיה – לבוא לידי ביטוי. אחד מהדברים היה, שילד לא צריך לשקר על מנת לקבל יום חופש, אלא יכול לקבל אותו מדי פעם – כפרס, או מחווה, או פשוט סתם בלי סיבה. טוב, זה לא שעכשיו כל היום היינו בבית – הלוואי. אבל פעם בתקופה, יכולתי לא לשקר שיש לי חום או כאבי בטן מטורפים, אני פשוט לא רוצה ללכת ללימודים היום. ואז אמא היתה שואלת את השאלות הבסיסיות כמו: יש היום מבחן? יש שיעורי בית שלא הכנת?
אם השבתי בשלילה לשאלות והיא האמינה שזה כך, היה מגיע האישור המיוחל, ואני הייתי מתכרבלת בחזרה תחת השמיכה שלי.

אז לא העתקתי את הדפוס של אמא אחד על אחד, והילדים שלי ב"ה מגיעים להישגים יפים בלימודים ואף מתוגברים במקצועות נדרשים – מתוך העיקרון, לא מתוך הצורך דווקא, וכן, אני מאלו שחושבות שגם אם הילד לא הלך היום – לא קרה אסון. אני משתדלת שזה יקרה כמה שפחות משום שבניגוד אלי למשל, קלטתי שהילדים שלי כן זקוקים למסגרת היום יומית כדי לשמור על החוזק שלהם ועל השגרה. הרי לא לכל אחד מתאימה כל דרך, אבל לפעמים גם הם צריכים את השחרור.
מה אתן אומרות? איך זה אצלכן?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!