דייטש כמודל לעסקן מקדש שם שמים

1.
ושוב פרובוקציה מבית הנשיא. רובי ריבלין התהפך לגמרי, והפך עליו את כל המדינה. צא ולמד כמה אפשר להספיק בביקור קצר בארצות-הברית. מבחינה דתית – השתתפות ערה בטקס רפורמי של הדלקת נרות חנוכה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה בבית הלבן. מבחינה אידיאולוגית – השתתפות באירוע של השמאל הקיצוני, בשותפות עם ארגון הלוחם בצה"ל, ואשר במהלכו הוסתר דגל ישראל מתוך כבוד לאויבי ישראל. והעם בישראל? ממורמר, כועס. "היכן האיש שנאם בגאווה על בני-משפחתו החרדים, תלמידי הגאון מווילנא? לאן נעלם האיש שהזיל דמעה בכל טקס ממלכתי?"

אפשר להתנחם בעובדה אחת: לא אתם – ולא אני – בחרנו בו. פשוטי העם, פטורים מאחריות בגין אמירותיו ומעשיו. חברי-הכנסת בחרו בו (וזו הזדמנות מצוינת עבור חלק מהח"כים של ש"ס להודות בגאווה כי לא באמת הצביעו לו). בכל מקרה, הגיע הזמן להפסיק לקחת ללב. הרי אם שמעון פרס היה נוהג כך – לא הייתם מתרגשים. אז הגיע הזמן להפנים: גם רובי ריבלין לא 'משלנו', ומוסד הנשיאות לא מייצג אותנו. והחרדית שמנהלת את לשכתו? אין לה שום אחריות על האיש. היא אשת-מקצוע מצוינת, שצריכה לעשות לביתה. יש חרדים העובדים בחברת 'טבע', יש חרדים בתחום האינסטלציה, ויש גם חרדים בבית הנשיא (אגב, גם החשמלאי הראשי שם – חרדי: ר' מנחם קלופפר מבית-וגן. אולי תבואו בטענות גם אליו?).

אגב, שמתם לב שכל השערוריות האחרונות התרחשו בארה"ב? החיבור של בנט לקונסרבטיבים ושל ריבלין לרפורמים? יש לכך פיתרון פשוט וקל לביצוע: שיפסיקו לטייל בארצות-הברית, שיחזרו לארץ, לעבוד.

2.
ביום שישי, ערב שבת חנוכה, השתתפתי בטקס מרגש בעיר רחובות. 44 שנה להסתלקותם הטראגית בתאונת-דרכים של סבא (הרב שלמה קוק זצ"ל) וסבתא (הרבנית יהודית ע"ה) ושני הדודים (הילדים דני ונַחְמי זכרם לברכה). לא זכיתי להכיר אותם. בצומת ישיבת 'מאור התלמוד', שהוקמה לעילוי-נשמת סבא, חנכו את 'כיכר הישיבה', אף היא לזכרו של סבא, "הרב הראשי והנערץ של רחובות", כפי שנחשף על השלט לאחר הסרת הלוט על-ידי הרבנים וראש העיר.

קודם לכן, התכנסו המכובדים ובני-המשפחה באולם הישיבה. ראש העיר, רחמים מלול, היה נינוח. הוא לגם קפה שחור של בוקר, והאזין לנאומי הרבנים ולדברי הקישור של המנחה, בן-דודתי, שלמה ידידיה מאיר. משהגיע תורו לנאום, סיפר מלול כי ההחלטה עברה פה אחד בוועדת השמות, למרות שלא כל חבריה נמנים על עולם התורה. ר' אפרים וייס, מנהל תלמוד-תורה 'הרא"ם' וחבר ועדת השמות, הנהן לאות הסכמה. בעיניו, הדבר מלמד על ההערצה לה זכה המרא-דאתרא זצ"ל מכל גווני האוכלוסייה הרחובותית, לצד ההערכה לה זוכה הישיבה הגדולה שהוקמה לזכרו.

"שמהּ של הישיבה יוצא למרחקים", סיפר מלול. "תלמידים מכל רחבי הארץ, מבקשים להתקבל לשורותיה. פונים גם אליי, אולי אני כראש העיר אצליח להפעיל 'פרוטקציה', אבל אני מודה ומתוודה: עד היום לא הצלחתי".

"אף אחד לא מצליח", מעיר אחד הנוכחים מהקצה השני של האולם.

"טוב", מסיים ראש-העיר בחיוך, "אולי עכשיו, אחרי חנוכת הכיכר, הפרוטקציה תתחיל לעבוד"...
הכיכר ממוקמת בצומת בין בית-הכנסת הגדול והוותיק העובר שיפוץ בימים אלו, לבין הישיבה הגדולה. אבי-מורי הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א סיפר בדבריו, כי המיקום שנבחר לכיכר, מאפיין את דמותו של אביו, סבא זצ"ל. הוא ציטט את רבי לוי בר חייא (ברכות ס"ד): היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון".

מדוע הוא זוכה לשכר כה גדול, לקבל פני שכינה? שאל אבא – ומיד תירץ.

טבעו של עולם: אדם עושה מעשה טוב, ולאחריו מבקש מנוחה. עֶבֶד לא מבקש לעצמו מנוחה. הוא מוּדע למעמדו, מכיר את חובותיו. סיים תפקיד אחד, ממשיך מיד לתפקיד השני. היוצא מבית הכנסת הישר לבית המדרש מוכיח כי הוא בבחינת עבד, 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', ועל כך שכרו רב.

זו היתה דמותו של אבא, 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'. למרות תפקידו הרם כרב הראשי ואב בית הדין של העיר הגדולה רחובות, לא ראה זאת כשררה אלא עבדות. 'עבד לעם קדוש'. בשעת בוקר מוקדמת, מיד לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת הגדול, לא חזר הביתה לארוחת-בוקר, אלא רץ הישר לעבודתו: ב'בין אדם למקום' – להפיץ תורה ואמונה, לנהל את מערכות הכשרות ובית דין, וב'בין אדם לחברו' – להיטיב עם כל תושבי העיר. כך עשה עד לשעות הקטנות של הלילה. כך סיים אבא יבדלחט"א את נאומו על סבא זצ"ל.

יהי רצון שנלמד מאורחותיו. גם לרובי ריבלין דלעיל לא יזיק.

3.
בשעות הערב של היום שנכפל בו כי טוב, חיתן סגן וממלא-מקום ראש עיריית ירושלים את בתו באולמי 'קונקורד' בבני-ברק. כל המי ומי – וגם מאות 'עמך', תושבי ירושלים המכירים לו טובה – טרחו ובאו מעיר הקודש לעיר התורה והחסידות כדי לאחל מזל-טוב ליוסי דייטש. אבי הכלה קיבל את המוזמנים במאור-פנים, כדרכו. גם ביום הגדול בחייו, הקפיד לומר מילה טובה לכל אדם, איש-איש ותחומו, ואפילו, להבדיל בין הקודש ובין החול, לא הצליח להשתחרר מחבלי העסקנות. "אני זוכר את התיק שלך", אמר למנהל 'חיידר'. "זה בטיפול. אני פשוט ממתין להתכנסות הוועדה".

"זה בסדר", השיב לו המנהל במבוכה. "זהו יום שמחה. לא מדברים 'עַבדוּת'".

אכן, דייטש צמח מהשטח, עבד נאמן לשולחיו. הוא החל את דרכו הציבורית כעוזרו הנאמן והנמרץ של מאיר פרוש במשרד השיכון, וטיפס למעלה, עד שהיה לשליח הציבור כולו. חוט של חן ואצילות משוך על פניו. הוא 'בסדר' עם כולם, אפילו עם ליצמן. יש לו מה לומר בכל נושא, אבל הוא יודע גם להקשיב.

יש אנשים שלא צריכים להדליק נר חנוכה על הירח, או להציל את חייו של בדואי מהנגב, כדי שיוכלו לכתוב עליהם: 'מקדשי שם שמים'. הם מקדשים את השם בכל צעד ושעל. הם משרתים את הציבור כולו נאמנה, באופן מקצועי והגון, המהווה מודל גם לנציגי ציבור שאינם דתיים. זהו קידוש השם אמיתי.

באולם ובחצר, על רקע הדציבלים הגבוהים של התזמורת החסידית ומול דמויותיהם הבאות ויוצאות של בכירי הרבנים, האדמו"רים ואישי-הציבור, עסקו עמיתַי, אנשי-התקשורת, בחיזוי העתיד. "נו, מה אתה אומר, יוסי יהיה ראש העיר בירושלים?".

הוא בהחלט ראוי. ירושלים תרוויח. השאלה היא רק האם הציבור החרדי – בארץ בכלל, בירושלים בפרט – כבר סיים ללקק את פצעי המחלוקת, ויידע להתאחד סופסוף מול מועמד אחד, שזקָנוֹ לא אמור להרתיע גם את יושבי הקרנות של ירושלים.

ימים יגידו.

4.
אמצע היום, למחרת חנוכה.

אחד הילדים לא התנהג כראוי. אני מהורהר: לא נורא, זה בדיוק ״כמו שעשינו לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!