הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 2

למה?
הוא עמד מעליה ועיניו משדרות מבט מיוסר.
למה את גורמת לי לאבד את שלוותי? את חושבת שאני נהנה מזה? למה נטי, למה??? הוא סיים את שאלתו בחצי זעקה תוך כדי שהוא מטלטל אותה לכל עבר. נטי הרגישה שהראש שלה עומד להתנתק ממקומו.

היא התמוטטה על המיטה. המזרן היה כל כך עבה ואיכותי, שהוא ספג אל תוכו את גופה הקטן והחבוט. "לפחות לא נפלתי על הרצפה", הספיקה לחשוב לעצמה לפני שהכרתה התערפלה.

היא בסך הכל איחרה היום לשוב הביתה מהעבודה. העומס היה חריג בדרכים והיא לא יכולה לשלוט בנתיב הנסיעה של האוטובוס. כשפתחה את דלת הבית הוא חיכה לה ממש שם, לא מאפשר לה אפילו להבין מה עומד לקרות.

סטירת הלחי שנחתה עליה לא הכינה אותה למטח הבא.
היא היתה בהלם. לא חלמה שהוא מסוגל להרים עליה יד.

נכון, הוא נכנס לה לחיים מהתחלה בצורה די מדאיגה, פסל בגדים שהיו לה בארון, לא רצה שתצא לעבודה, כל דבר היה צריך להיעשות בדיוק בדרך שבה הוא החליט וקבע – ואם משהו לא מצא חן בעיניו, הוא היה משסה בה מבטים מזרי אימה, כאלו שהיו גורמים לה לקפוא על מקומה. "איזו מן אישה מסוגלת לגרום לבעלה לכל כך הרבה דאגות ועצבים"? הוא היה שואל אותה שוב ושוב, והיא, במקום לשאול מה לא בסדר בו, ניסתה להבין מה לא בסדר בה, בנטי, השקטה, המחונכת, הטובה, מדוע רק לבעלה היא גורמת כל כך הרבה עוגמת נפש? אולי היא לא מתאימה להיות אישה כשרה לבעלה?

והיא ניסתה יותר... והתאמצה, אבל הוא תמיד היה מסביר לה שוב – מדוע היא לא בסדר.

אין לה מושג כמה זמן היא שכבה שם ככה, מעורפלת. כשהתאוששה, השעה היתה די מאוחרת כנראה, היא הבינה את זה לפי החושך שהביט עליה מהחלון. כך גם הרגישה – חושך בתוכה. הוריה רחוקים, מאיר בכלל לא אוהב שהיא מבקשת שייסעו אליהם לשבת, הוא ממש מרחיק אותה, כך היא מרגישה. פחדה גם לספר להם מה היא עוברת, כדי שלא יצטערו. קיוותה בלבה שזה משהו שעובר. לא כך דמיינה את חיי הנישואין שלה. מאיר בחור כל כך מרשים, כל כך איכותי, מלא בדברים טובים, היא באמת חושבת כך, אז למה היא לא מצליחה לנהל איתו בית כמו שחלמה עליו? למה היא חשה מועקה ופחד בכל פעם שהיא מגיעה איתו לכל סוג של תקשורת?

והיום, היום הוא פשוט הכה אותה נמרצות. הייתכן?
אולי בכל זאת היא צריכה לספר על כך להוריה, אפילו שיכאב להם הלב כל כך. היא חטפה מכות מבעלה, זה הגיוני?

בעוד היא חוככת בדעתה מה לעשות, הוא נכנס לחדר. היא הביטה בו בחשש, אבל המבט שלו בעיניים היה מבט טוב, כזה שזכרה מהפגישות שלהם, המבט הזה שאומר לה שהכל בסדר, הכל בשליטה, ושיש לה על מי לסמוך. הרגישה מבולבלת. מה זה אומר? ומה אמיתי בכלל?

"נטי יקרה שלי", הוא התיישב על מיטתה והושיט יד לעברה. היא הרגישה נמסה. היא באמת אהבה אותו.

"אני מצטער, באמת. אני לא יודע מה עבר עלי. יצאתי משליטה בצורה שלא חלמתי בחיים שיכולה לקרות לי. את סולחת? אני מצטער מעומק לבי, באמת נטי. תסלחי לי, הייתי לא בסדר פה". היא הרגישה תחושה מעורבת של בלבול ורחמים, לצד חוסר אונים. מערבולת רגשות שלא הכירה, וכמעט כל מה שביקשה היה שינחם אותה עוד, אבל אז הוא המשיך.

"אבל את – גם את לא היית בסדר. כל הוויכוח הזה בעניין העבודה שלך, למה את צריכה להתווכח איתי? למה את צריכה לזלזל בדבריי בצורה כל כך פוגעת? פשוט הבאתי אותי לפינה לא נעימה שלא ידעתי איך להתמודד איתה ותראי מה קרה..."

נטי הצטערה על השיחה שנערכה ביניהם על העבודה שלה. לא הבינה מה ההתנגדות הנחרצת שלו לכך שתעבוד מחוץ לבית, וגם לא ממש הבינה מה עשתה לא בסדר כשניהלה איתו שיחה בנושא. אסור להם לדבר? למה זה גרם לו להרגיש מאויים? אולי היא באמת היתה לא בסדר?

ברגע הבא היא מצאה את עצמה מתנצלת באוזניו, מבטיחה לו שתשתדל יותר. היא לא רוצה לצער אותו חלילה.

למחרת בבוקר היא הניחה על שולחן המנכ"ל במשרד – מכתב התפטרות.

המשך יבוא בעז"ה

קישורים:
לקריאת הפרק הראשון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!