אולי תלכי כבר להיבדק?

זה לא צחוק. אני באמת בהריון, הבדיקה הביתית הוכיחה. אבל מה עם רופאה? הכי הזוי, חשבתי לעצמי, שאישה נזכרת ללכת לבדיקה רק אחרי איחור משמעותי בווסת החודשית, ואצלי האיחור עוד רחוק. מה נסגר עם הסיפור הזה?

הרופאה תצחק עלי, הרהרתי בחרדות. התחלתי לנהל עם עצמי שיחות שכנוע, וגם עניתי לעצמי תשובות.. ואם היא תצחק עלי? ממתי אני שמה על מה שאחרים אומרים או חושבים? ובכל זאת, להגיע לרופאה להגיד לה שאת בהיריון, הרבה לפני שיש לך איחור בווסת, זה פשוט בדיחה. טוב, אבל מה לעשות, המציאות עם הוכחה בשטח, עדיין מישהו מקצועי צריך לאבחן, להביע דעה, לא?
אל תלמדו ממני, יקירותיי, אבל באותו זמן זה היה פשוט חזק ממני בכמה רמות. כאילו ידיים אלימות השתלטו עליי וכבלו אותי למקומי. שלוש פעמים הזמנתי תור, ופשוט לא יכולתי ללכת.
אני זוכרת את הסיטואציה הזו, בה אני שוכבת במיטה, מביטה אל עבר השעון התלוי מולי, את הפלאפון בכלל לא הצלחתי להחזיק ביד, רואה את המחוגים שועטים כאילו זה הדבר היחיד שיש להם לעשות בחיים, והשעה של התור שלי מגיעה.. זה הפך לסוג של סיוט.

"אם לא תיקח אותי לשם, אני פשוט לא אלך", אמרתי לו באותו ערב, כשהצלחתי להרים את עצמי לכמה דקות מחוץ למיטה.

"את רצינית"? פתאום הוא היה נשמע זר. ואני חשבתי לעצמי, נו מה, הוא רגיל לאישה שעושה הכל ומיד, דואגת מתקתקת ומעדכנת רק אם יש בעיות שצריכות סיוע... ואולי גם הוא בעצם הדחיק, לכן לא שאל. אבל מרגע שהבין שאני לא מצליחה לדאוג לעצמי לדבר הבסיסי הזה, הוא לקח את האחריות. למחרת בבוקר התייצבנו שם. זאת אומרת, הוא התייצב, אני נתליתי עליו כמו בובת סמרטוטים ישנים.

"היא בהריון", הוא אמר לרופאה שנחרדה לראות אותי מוטלת בצורה כה לא אופיינית לי. "מזל טוב..." היא כמעט גמגמה. "היכנסו".

בבדיקת רופא קיבלתי בשורה: גילית את הסיפור הזה כל כך מוקדם, שעדיין בכלל לא רואים דופק. זאת אומרת, שק הריון יש, אבל הוא נראה ריק... ואין דופק, אז אי אפשר לדעת מה באמת יתרחש שם.

את רצינית? לאטתי תוך כדי שאני מנסה להסתיר את תחושת הקבס שעלתה בי בחוזקה.
איפה מקיאים כאן? הוא נלחץ... מחפש דרך הכי מהירה להבריח אותי למקום מבטחים.
"תצטרכו לחזור בעוד מספר שבועות", היא אמרה תוך כדי מבט מלא חמלה. "נקווה שהכל יהיה בסדר. זה טבעי בשלב כל כך מוקדם שלא יהיה עדיין דופק. בקושי שבוע שישי - איזו זריזה את" – היא ניסתה להתבדח. אני פחות צחקתי.

בדרך הקצרה חזרה הביתה, חשבתי לעצמי באימה: למה, למה הייתי צריכה להרגיש את זה בשלב כה מוקדם, בשבוע שישי! לא יכולתי לחכות כמה שבועות? לפחות שיהיה דופק? עכשיו זה ממש תשעה חודשים של סיוט, תשעה חודשים מלאים. מי מגלה את ההיריון שלה לפני הדופק?

נכנסתי הביתה עמוסת שקיות עם קופסאות כדורים צבעוניות. חומצה פולית, ויטמין D ויטמין B12 ברזל... אולי זה יחזק אותי קצת? מי יודע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!