למה הרב אלישיב בחר כותל ולא מירון?

1.
חשבתי לכתוב על הביקור של שר החינוך נפתלי בנט בניו-יורק. נתחיל בטוב: בתחום המדיני, הוא עשה לישראל 'מסע הסברה' לא רע – באנגלית רהוטה ובטוחה בעצמה – במיטב ערוצי המדיה בתפוח הגדול. אבל בכל הנוגע לתחום היהודי-ערכי, אוי, זה כבר סיפור אחר.

כידוע, בארצות-הברית פועלת אחת הקהילות היהודיות-אורתודוקסיות הגדולות בעולם, אם לא הגדולה ביותר. למרבה הצער והתדהמה, מכל אלפי מוסדות החינוך האורתודוקסים בניו-יורק, בחר מנהיג הציונות-הדתית לבקר בבית-ספר קונסרבטיבי. ולא זו בלבד. אם חשבתם שהוא עשה זאת מתוקף תפקידו כשר החינוך, בהצנע, כשהוא לבוש שחורים ואטב כביסה תחוב באפו, אתם כנראה עוד לא מכירים את נפתלי ש"לא מתנצל". הוא עצמו התגאה בביקור והעלה לרשת סרטונים בהם הוא שר עם הילדים והילדות. "כמה אהבת ישראל, כמה יהדות", כתב. באמת, כמה יהדות? כלום.

כעסתי. כלום זו הציונות-הדתית של ימינו, שכבר אינה מבדלת בין אורתודוקסים לקונסרבטיבים, בין ישראל למתבוללים?

אבל אז פגשתי שכן דתי-לאומי, שמכיר את בנט מקרוב. לטענתו, כמו 'נשות הכותל', זה בדיוק מה שבנט רוצה. "שהתקשורת החרדית תתקוף אותו, ואז הוא יוכל להראות בגאווה לתורמים שלו ולמצביעים החילונים הפוטנציאליים שלו".

"בציונות-הדתית, הזעם גדול", דברי השכן. "הוא פשוט מצפצף עלינו. הוא בטוח שאנחנו בכיס שלו, והוא טועה.

"האמת, זה גם באשמתנו, כי ל'מיזרוחניקים' יש קצת פיצול אישיות: מצד אחד, ביטחון עצמי מופרז – הרי אנחנו בקושי 10 אחוז מהאוכלוסייה וכבר רוצים להנהיג את המדינה. מצד שני, לא באמת בטוחים בעצמנו, ולכן בתחילת הדרך, השילוב של חילונים ברשימה, נטע בנו הרבה ביטחון. אבל לאט-לאט זה התחיל להתרסק. מה שקרה השבוע עם המגל – היה עוד הוכחה לכך שנציגי המפלגה הזו לא מייצגים את הציונות-הדתית, והרי גם בנט עצמו לא דתי במאה אחוז".

הציבור הדתי-לאומי אכן בכיסו? מה יקרה להערכתך בבחירות הבאות? שאלתי.

"להערכתי, הסיעה תמשיך לאבד מכוחה. אם בבחירות האחרונות 'הבית היהודי' ירד משנים-עשר מנדטים לשמונה – בפעם הבאה, הירידה לא תיעצר. מה שבנט לא קולט – או לא רוצה לקלוט – שמבחינת החילונים התל-אביבים, הוא נטע זר. הם לא מבדילים הרבה בינו לבין ליצמן. הוא אפילו יותר גרוע ממנו, כי הוא הרי לאומני... ובמקום להיות קשוב לציבור הדתי-לאומי, הוא יורק לנו בפרצוף. לגבי הדתיים החזקים, החרדלי"ם, הם לא יצביעו שוב לבנט. והדתיים-לייט? יצביעו 'ליכוד'. מה ההבדל בין 'הבית היהודי' ל'ליכוד'? מה גם שמבחינה סטטיסטית, ברשימת 'הליכוד' יש שילוב יותר משמעותי של דתיים".

ימים יגידו.

2.
רציתי לכתוב על שריד בית מקדשנו, המקום היקר לכולנו. להזדעזע יחד איתכם מהפרובוקציה החודשית של 'נשות הכותל', המבקשות לברך (מתוך הכתב, הן הרי לא יודעות בעל-פה) ולהדליק את נרות החנוכה בטקס הממלכתי ברחבת הכותל. אפשר לחשוב שעד היום היה שם טקס חרדי במעמד גדולי התורה והחסידות. אבל רגע, מה אני עושה, בעצם? משכנע את המשוכנעים? כלום ניתן לקחת מילה שלהן ברצינות? מתי לאחרונה ראיתם את 'נשות הכותל' מבקרות בכותל – או לפחות ב'עזרת ישראל' השוממת, שהוקמה במיוחד לצורך ה'שוויון'?

הרי כל מה שהן רוצות הוא שנתייחס אליהן, נכתוב עליהן, נתקוף את מעשיהן. יחס. כותרות. או אז הן יוכלו להראות לתורמים והתומכים: "אתם רואים? החרדים כועסים! תפתחו את הלב והכיס!".

ובכן, כל שנותר לנו הוא לשכנע את המשוכנעים, לחזק את המחוזקים. לכתוב על חשיבות התפילה בכותל. בשבילנו. הרי יהודי מחו"ל שנוחת כאן לביקור, ממהר לפקוד את הכותל בהתרגשות – עם פתק ביד. ואנחנו – תושבי הארץ בכלל וירושלים בפרט – כבר התרגלנו, ומחפשים ריגושים חדשים בתפילה במקומות מרוחקים מעבר לים, ברוסיה ובפולין, בגרמניה ובהונגריה.

נזכרתי בדברים נחרצים שאמר מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל לאבי מורי יבדלחט"א (פורסם בספר 'פניני תפילה'): "עדיף להתפלל בכותל-המערבי מאשר בציון הרשב"י במירון".

אבל בעל ה'לשם' אומר שהשכינה שורה בקברי הצדיקים, תהה אבא.

"זה 'כמו' השראת השכינה, ואילו הכותל זה השראת השכינה ממש".

ומה יעשה מי שמתפלל יותר בכוונה בקברי צדיקים?

"זו גופא השאלה: מדוע? הרי השכינה שורה בכותל!".

אבא לא רק מסתכל מלמעלה. הוא נמצא שם, ברחבה, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. ממתין לתפילותינו. שיתקבלו ברצון.

3.
הרמזור אדום. טוּק-טוּק. אני שומע את הנקישׁוֹת המוּכּרוֹת. מציץ מבעד לשמשה. קבצן יוצא-דופן מושיט את ידו. חבוש כיפה שחורה, לבוש חליפה. הוא מחייך בביישנות. אני מחטט בארנק, שולף מטבע של עשרה שקלים, ומעניק לו. הוא מרעיף עלי ברכות. "תזכה למצוות", הוא פותח. "שתהיה בריא", הוא ממשיך. "הצלחה בעבודה".

הרמזור כבר התחלף לירוק. הנהגים הישראלים שתמיד ממהרים – כי אנחנו הרי יוצאים בדקה אחרי ה-90 – מתחילים לצפור. אבל קשה להתנתק ממקבץ-הנדבות המרעיף עליך ברכות. אל תהי קלה בעיניך ברכת הדיוט. "נחת מהילדים, מהאישה", הוא ממשיך.

"תודה על הברכות, העיקר שתמשיך תמיד לחייך", אני מפטיר.

"בוודאי", הוא משיב. "אני מחייך גם לנהגים שצועקים עלי ומקללים אותי".

"טוב מאד", מלמלתי, המשכתי בנסיעה, אבל המילים האחרונות שיצאו מפיו - לא עזבו אותי במשך שעות ארוכות. "אני מחייך גם לנהגים שצועקים עלי ומקללים אותי". אם הוא היה היחיד, נו, מילא. נזכרתי בחמלה באותם ישראלים / רוסים / אתיופים בכל הגילאים, שסופגים מאיתנו את מנת-התסכול היומי. מקבצי-הנדבות ונציגי הטלמרקטינג של הארגונים השונים, גם הם לא ראויים ליחס כזה, אבל אפשר לפעמים להבין את הזעם. הם הרי מפרים את שלוות חיינו. אבל מה עם קשיי-היום המשרתים אותנו נאמנה? המנקה בחדר-המדרגות? עובד העירייה שבא לפנות את הזבל? השומר בכניסה לסופר-מרקט? הדוור? הטכנאי שהוזמן מטעם הקבלן כדי לתקן ליקוי בדירה? לעתים, בלא כוונת מכוון, אנו צועקים עליהם (במקרה הרע) או מתייחסים אליהם כמו לעציץ (במקרה הטוב). היי, רגע, גם עציץ צריך להשקות. מדוע כל-כך קשה לנו להאיר להם פנים, לומר "שלום", "תודה", לשאול "מה שלומך", להציע להוריד למנקה כוס מים או קפה? זה יקח כמה רגעים, ואתם תעשו לו את היום. וגם לכם.

חנוכה שמח ומאיר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!