למען השם, תנו לנו לפרנס בכבוד

לכבוד נ' המורה שלי מהסמינר.

הרבה זמן לא נפגשנו ואני מרגישה הלילה צורך לכתוב לך.

את זוכרת את אותו ערב שנפגשנו אני ואת בבית חולים? את היית אז באותו רגע אשה מבוהלת ומלאת פחד, המתנת לרופא, היית לפני בדיקה גורלית ואני הייתי התלמידה שלך לשעבר בתפקיד האחות.
בדרך כלל אני לא עובדת משמרת ערב, אבל אז באותו יום רצה ה' ועבדתי...

אחרי רגע של מבוכה קלה חייכת חיוך של רווחה.

עזרתי לך באותו ערב, השתדלתי עבורך, זירזתי את התהליך ואפילו אחזתי את ידך בדקות הכואבות... אחר כך חיבקת אותי, הודית לי על היותי שליחה טובה עבורך ברגעייך הקשים. ואת לא היית היחידה: במשך שנותיי כאחות עזרתי לכל מי שהיה צריך בכל תחום אפשרי. כולם ידעו שאני האחות "משלנו" שעוזרת בשמחה לכל נצרך.

שמחתי לעזור כי הרגשתי שאני לא רק עוזרת להם, אני עוזרת גם לעצמי כל עזרה כזאת הייתה בשבילי נחמה על הרגעים הקשים שעברתי בתקופה שכולם דיברו עליי שאני עוזבת את הסמינר לטובת לימודי סיעוד.... כולם ריכלו והפריחו שמועות ועל מה? על הרצון האמיתי ללכת וללמוד מקצוע שכולו נתינה.

את יודעת אני עובדת קשה אבל בסוף כל חודש אני מקבלת משכורת, משכורת שאיתה אני יכולה לקיים את בני ביתי, בשונה מחברותיי שהיו מצטיינות בלימודים אך נשללה מהן הזכות לפרנס בכבוד.

יש את ב', גננת שעובדת ברשת גנים אשר מפלה את עובדותיה ולא מכירה בשום התקדמות לימודית והשכר שם מופלה לרעה. יש את ל' שעובדת בתור קופאית במאפיה. כן, כן... היית מאמינה?? ל' שבכל המבחנים שלה קיבלה תמיד מאות.

יש את ו' שעובדת במשרה פקידותית יוצאת בשעה שבע וחצי מהבית וחוזרת בשעה ארבע ומקבלת שכר מינימום ותנאי העבודה שלה מחפירים.

והרשימה עוד ארוכה....

תמיד בשיחות איתן אני מעודדת אותן שאצל הבנות שלהן משהו ישתנה.... התנופה האדירה במקומות הלימוד האקדמאיים תמיד נתנה פתח של תקווה. אבל הלילה אני כל כך כואבת!

כואבת על הורים שלא ישלחו את בנותיהן המוכשרות ללמוד מקצוע ראוי.

כואבת על נערות רבות מוכשרות כל כך שלא יוכלו להגשים חלום! ואיזה חלום? לא משהו מופרע...הן בסך הכל רוצות ללמוד מקצוע ראוי שייתן להן יכולת לפרנס.

כואבת על בתים שעתידים להבנות ולהתקיים על משכורת זעומות.

כואבת על הילדים שיחיו בתנאים לא קלים כי אמא עובדת כל כך קשה בתנאי עבדות מודרנית.
כואבת על הדור הזה שמנוהל מפחד!

נ' יקרה ... אני מסיימת את המכתב בצער ובתקווה שיבוא יום שבו יחול שינוי אמיתי, שנפסיק לבנות חומות ונתחיל לבנות גשרים ובגשרים האלו תצעדנה בנות יראות שמיים עם ארגז כלים שהן קיבלו בשנים שבהן עיצבו את אישיותן להתמודדות עם אתגרי החיים.

לילה טוב, מורה יקרה.

רחלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!