ילדים, אמא בשביתה!

ניתן לומר כי היה זה לילה מהגהינם. אך הוא היה עדין לעומת הבאים אחריו.

בוקר, ניגשתי להעיר את שני הילדים המתוקים שלי, נאבקת בתחושה הרעה שליוותה אותי. המחשבה על כך שאתמול הייתי בן אדם שונה לחלוטין וברגע אחד הפכתי ל"חולה אנושה" חלילה, שגעה אותי לגמרי. בעוד הם שותים את משקה הבוקר החמים שהמתין להם על השיש, הכנתי את הקפה הקבוע שלי. כהה, רותח וללא סוכר. בלגימה השלישית הבנתי שקפה אני כבר לא אשתה היום. ניחשתן נכון, רצתי להקיא.


באותו יום בשעת צהריים, עת חזרו הילדים מהגן ומבית הספר, הם גילו בית חשוך, קריר, נטול ריח של ארוחת צהריים ואמא אחת ישנה במיטתה ואינה שומעת כלל את כניסתם הקולנית הביתה. חשתי כי עיניי נדבקות זו לזו מאליהן ואינני שולטת בהן. לרגעים נזכרתי בתקופה שחליתי במחלת הנשיקה וישנתי שלושה שבועות ברצף.

"חמודים שלי, בואו אלי לחדר", אני זוכרת איך קראתי להם בקול חלוש וחסר חיים. הם הגיעו לחדר מלאי התלהבות, משתוקקים לספר לי איך עבר עליהם הבוקר, אך אני רק שכבתי מבלי לפקוח עיניים וביקשתי מהם שילכו לקחת מה שמתחשק להם מהארון מכיוון שאינני מסוגלת לקום מהמיטה. הם שאלו מה קרה ואני רק אמרתי שיש לי שפעת ואולי אצטרך להישאר במיטה למשך מספר ימים. אין לי מושג מה התרחש בהמשך היום.

קרוב לשעה תשע בערב פקחתי את עיניי בקושי רב, הרמתי את עצמי מהמיטה בלית ברירה וניגשתי לסלון. למראה המחזה האיום שנגלה לנגד עיניי, לא היה לי כוח אפילו לכעוס. הרצפה זרועה בפרורים בלתי מזוהים, עטיפות של חטיפים, שאריות של קורנפלקס בפינות, כוסות חד פעמיות מקומטות, משחקים ובעיקר, שני ילדים שטרם זכו למקלחת או לארוחה הגיונית היום.

כנסו למקלחת, אני מיד מגיעה. בקושי רב הזזתי מספר מכשולים לצד, ניגשתי למטבח, הוצאתי מעט ירקות וביצים וחשבתי רק על הרגע שאהיה אחרי המבצע. צלחתי את משימת המקלחות בקושי רב. איכשהו סמוך לשעה עשר בלילה השתרר שקט בבית. בכל יום רגיל הילדים שלי נכנסים למיטות בשעה שבע וחצי, לעתים גולשים לכיוון השעה שמונה, לא מעבר. פתאום הבנתי שמשהו משתנה לי בין הידיים ואין לי עליו שליטה. הבטתי על מסך הפלאפון שלי, שמונה שיחות שלו נענו, שתי הודעות קוליות, מיילים, הודעות והרבה מאוד בלגן. בכל זאת נעדרתי מעין היקום למשך שעות כה רבות מבלי לעדכן, מה קרה לי?

פילסתי את דרכי חזרה לעבר מיטתי, לא שתה לבי אל הבלגן החוגג לו בביתי הקטן. לא מים, לא אוכל, שום דבר לא עניין אותי. טרם נסחפתי בחזרה אל קורי השינה, עוד הספקתי לחשוב למאית השניה על בעלי שייכנס הביתה ומן הסתם ייבהל מהמחזה. לא זוכרת יותר מזה. בשבריר של שניה כבר הייתי בעולם אחר.

רק בשעה שלוש לפנות בוקר, כשהתעוררתי בעל כורחי ורצתי להקיא, שמעתי מבעלי על ההלם שחטף כשנכנס הביתה. משסיפרתי לו איך התנהל הערב ובאיזו שעה השכבתי את הילדים לישון, הוא הביט עלי ברחמים ואמר לי, "אולי את צריכה לראות רופא בלי קשר להריון הזה? זה נראה לך הגיוני שתחושי כה רע? נשמע לי כמו משהו רציני יותר. עברת שני הריונות ובשניהם לא חווית כזו חוויה מפוקפקת". ואני רק חייכתי חיוך מיואש ונטול כוח, מייחלת בלבי שזו תקופה קצרצרה שתעבור מהר.

"יש כאלו שעוברות את תחילת ההריון בקושי גדול ובסבל רב", עניתי לו, משכנעת את עצמי בדברים.הוא המשיך לאחל לי איחולים, אך אני כבר לא שמעתי אותם. שוב נרדמתי ללא שליטה...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!