מתי צודקת ענישה קולקטיבית?

רבים הם אלו, אשר מצביעים על מעשה שמעון ולוי בשכם כדוגמא לקנאות מופרזת, לחוסר שיקול דעת ולאי-נטילת עצה מהזקנים.

את דבריהם הם מבססים על יעקב אבינו, אשר לפני מותו, בעת שברך את השבטים, קילל, לכאורה, את האחים בשל מעשה זה, וכפי שמובא שם – "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל־תבא נפשי בקהלם אל־תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו־שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט, ה' – ז'). הנה לכאורה כתב אישום כנגד הקנאות והפזיזות וכנגד המושג של עונש קולקטיבי – וכי מפני ששכם וחמור חטאו, מגיע לכל אנשי העיר למות?

אולם עיון מדוקדק בכתובים לאורם של דברי רבותינו מעלה מסקנה שונה בתכלית. ראשית כל, הויכוח שבין יעקב לבניו בשעת מעשה מסתיים בקריאתם של שני הבנים – "הכזונה יעשה את אחותנו?" חילול השם!

תשובתו של יעקב – שתיקה רועמת, יותר מרומזת על כך שלטענתם אכן אין תשובה. יתר מכן, כנגד דבריו של יעקב – "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד, ל'), מתאר הכתוב בסמוך מציאות הפוכה – "ויהי חתת אלקים על־הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה'). רואים, אם כן, כי מפשטי המקראות נראית טענתם של שמעון ולוי כנכונה, ואילו הטענה שכנגדם נסתרת מהמציאות.

מהי, אם כן, הסיבה שבגללה יעקב קילל את שמעון ולוי? הרי אם לא הייתה בידו תשובה לטענתם וצדקתם הוכחה, צריך היה להודות להם! לשם כך עלינו לעיין בלשון הקללה. "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" – יעקב אינו מקלל אלא את אפם, את כעסם. הם פעלו בלא השליטה על הרגש אשר נצרכת בכל עת. אמנם המעשה שעשו היה נכון, אולם כאשר זה נעשה מתוך כעס, עלול האדם בהזדמנות אחרת לפעול גם פעולות רעות בלא שליטה. זה מה שקרה לשמעון ולוי כאשר זרקו את יוסף לבור מתוך כוונה להרגו, וכן מלמדים חז"ל, כי מילותיו של יעקב - "ברצונם עקרו שור" – נאמרו על מה שעשו ליוסף, עליו נאמר "בכור שורו הדר לו". יעקב אינו מגנה את הריגת אנשי שכם, כי אם את הכעס שעמד ביסוד מעשיהם של שמעון ולוי. המעשה היה נכון, אלא שצריך היה להיעשות מתוך רוגע וישוב הדעת.

מנין שהמעשה היה נכון? נעיין בדברי הרד"ק, מגדולי פרשני המקרא (ל"ד, ל') – "ויעקב היה מפחד כמנהגו, ובניו היו אנשי לב לנקום את חרפתם על נפשם". אנשי לב! איזה ביטוי מפעים. ויותר מכך – חז"ל מלמדים אותנו, כי כל שבט בישראל היה לו דגל, אשר סימל את מהותו של אותו שבט, את הדבר בו היה משתבח. ושם נאמר – "שמעון פטדה [מאבני החושן] ומפה שלו צבוע ירוק, ומצוייר עליו שכם" (במדבר רבה פרשת במדבר ב', ז'). האם ה' היה מבקש משבט שמעון להשתבח ולהעלות על דגלם מעשה בלתי מוסרי?

ובאמת, כשמעיינים בתנ"ך, רואים עד כמה התרחקנו כיום ממושגי התורה הבסיסיים, עד שאימצנו את הערך המערבי המטופש, ולפיו עונש קולקטיבי אינו מוסרי. די לו לאדם שיעיין בפרטי מלחמת מדין, על-מנת שיבין את יחס התורה לנושא. די לו שיעיין במלחמות דוד בספר שמואל בכדי שיבין מהי גישת התורה.

אולם לאמיתו של דבר, יש כאן סוגיה הלכתית. הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ט' הלכה י"ד – "וכיצד מצווין הן [בני נח, הגויים] על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". כמה עומק יש בהלכה זו! שמעון ולוי קיימו הלכה פסוקה, אשר מחייבת את בני נח עוד מלפני מתן תורה. הלכה זו, ולפיה הגויים חייבים לדון את העוברים על שבע מצוותיהם, מהווה את הבסיס לרעיון העונש הקולקטיבי כלפי הגויים. כאשר גוי מקרב עם מסוים פוגע ביהודי, אזי מחובתו של אותו עם לדון את אותו יחיד. כאשר אינם עושים זאת, הם בעצם מודים כי הם תומכים בו. ברגע זה הותר דמם. ולמי שמחפש מקור לאותו רמב"ם, אני ממליץ שיעיין שוב בלשון הפסוקים עצמם, כי שם ניתן למצוא את המקור לאותו רעיון תורני ולאותה הלכה פסוקה – "בני יעקב באו על־החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם" (ל"ד, כ"ז). העיר אשר טמאו אחותם? לפי הידוע, רק שכם בן-חמור טמא אותה?

כאן מונח אותו רעיון נפלא – מכיוון שאנשי שכם ידעו שטימא אותה ולא עשו לו כלום, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם טמאו אותה, ומשום כך נתחייבו כליה! זהו המקור לעונש קולקטיבי, זו הסיבה שבגינה גם הבכור אשר ישב בבית הבור במצרים נענש. זהו אותו מושג יהודי שהמתיוונים כה מתנגדים אליו. הבה נאמץ את רעיונות התורה המקוריים, את פסק הרמב"ם ואת לשונות הפסוקים ונזרוק את המוסר המערבי המעוות אחת ולתמיד לפח האשפה אליו הוא כה ראוי. שוב אנו רואים, שהמרחם על האכזרים - סופו להתאכזר על הרחמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!