אלימות נגד נשים? "אני חלק מהסטטיסטיקה"

אני חלק מהסטטיסטיקה.

כבר הרבה יותר שנים ממה שכדאי לומר אני חלק ממנה.

וזכיתי להיכנס אליה יותר מפעם אחת (חתיכת זכות...).

והתביישתי, הבושה הזו שהיא הרבה מעבר לקצת אודם בקצות האוזניים, הבושה הזו שגורמת לך להיכנס מתחת לשמיכה וממש לקוות שכשמישהו יבוא להרים אותה מעלייך את כבר לא תהיי שם.
ובכיתי, כמה שבכיתי.

אתן מכירות את זה שאנשים סביבכן מציעים עזרה ואתן אומרות שהכל בסדר - כי אין לכן מושג איך לספר להם מה עובר עליכן, ואז אתן מוצאות את עצמכן לבד, מתפללות שמישהו יבוא ופשוט יבין, ופשוט יהיה שם כדי לחבק ולתמוך ולא ישאל יותר מדי שאלות.

זה אף פעם לא קורה.

ושנאתי את עצמי, והאשמתי את עצמי – לא היה לי ספק שהכל קרה בגללי, כי הייתי במקום הנכון בזמן הלא נכון, כי איפשרתי, כי לא הלכתי, כי... היו לי ערימות על ערימות של הסברים למה זה הגיע לי.

והתרסקתי, לאלפי רסיסים קטנטנים שלא היה להם קשר למה שהייתי קודם, ובכל בוקר נשאתי את הרסיסים האלו לעבודה ובחזרה הביתה, כדי לנעול את הדלת מפני העולם ולחכות למחר שיבוא, בלי שום בשורה בשבילי.

כי זה הרגיש לי שמעכשיו ועד הסוף לא יקרה כבר שום דבר טוב. שמה שאני מרגישה עכשיו ישאר שם תמיד, שאני בחיים לא אצליח לחבר את כל החלקיקים האלו למשהו שלם.
והיו לי ימים כאלו שבהם החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ככה, וניסיתי – לבד, עם עזרה, עם חברים.

הייתי מרכיבה כמה פיסות ושוב הכל היה מתפרק לי בין הידיים.

בין חלומות הזוועה למציאות של בדידות מטורפת חייתי חצי חיים, כמו רובוט שמתפקד על אוטומט.
כלאתי ונעלתי כל רגש שעלול היה להפריע לי בשגרת היום. הלכתי לעבודה, חייכתי, צחקתי, צעקתי – עשיתי המון רעש. יצאתי עם חברות ותמיד הייתי במרכז העניינים, ורק כשהגעתי הביתה אל השקט - הרשיתי לעצמי להתפרק, או יותר נכון – כבר לא הייתי מסוגלת להחזיק את זה בפנים.
יש לזה מונחים מאוד מדויקים– דיכאון, פוסט טראומה ועוד המון דברים, רק תבחרנה.
אבל יום אחד עמדתי מול המראה, ראיתי את עצמי השבורה והיא אמרה לי – את יכולה להשאיר אותי ככה, אבל בכל יום את מאבדת עוד רסיס ממני, אני לא יכולה להבטיח לך שאשאר בסביבה עוד הרבה זמן במצב הזה.

אם את רוצה שמישהו יתקן אותי - זו חייבת להיות את. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילנו.

אז עשיתי את זה.

לספר לכן שזה קרה ביום אחד? ממש לא.
לומר שלא היו לי נפילות רבות, קשות ומכאיבות? אני אשקר.
שהסיוטים והצלקות נעלמו כלא היו? הם עודם כאן, איתי.
אבל למדתי לחיות איתם בשלום.

סלחתי – לאלו שפצעו והכאיבו, לאלו שהיו שם ולא עשו כלום, לאלו שניצלו את זה שהייתי שבורה וחסרת הגנות, וסלחתי בעיקר לעצמי – על שזה קרה לי, על שאני לא מושלמת, על שיש בי שברים וצלקות ועל הזמן הזה בו לא הייתי שם בשביל עצמי.

לסיפור הזה אין עדיין סוף.

איזה סוף אני מדמיינת לו?
אני חולמת על יום בו נשים נוספות שהפכו לחלק מהסטטיסטיקה תהיינה מסוגלות לעמוד לידי מול כל העולם ולומר: "גם אני כזו, גם אני מצולקת, גם עלי דרכו, יצאתי משם. אולי אני לא מושלמת אבל אני שלמה עם עצמי. ודאי שאני לא אוהבת מה שקרה לי אבל את עצמי אני אוהבת, מאוד".

אם אתן רוצות להצטרף אלי, אם אתן מרגישות צורך לדבר עם מישהי שהייתה שם וכבר לא, אם אתן מעוניינות להצטרף לקבוצה של נשים שרוצות לצאת מזה יחד, לקבל זו מזו השראה ואומץ להמשיך הלאה – אני כאן.

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!