הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 1

כשהציעו להוריה את מאיר, הם היו מאושרים. מעולם לא הרגישו לגמרי שייכים למיינסטרים. נכון, הם מבית חסידי, אבל בשכונה הישראלית כל כך שבה גרו, חוצניקים כמוהם היו די חריגים. לא ברור למה אבל הם מעולם לא טרחו להשתלב יותר מדי. לא מבחינת שפה ולא מבחינת תרבות. כשהגיעה ההצעה הזו, כמעט לא האמינו. מאיר היה בנו של ר"מ בישיבה מאוד ידועה, כזה ששמו הפרטי הולך לפניו בכל הזדמנות.
אפילו מבחינה חיצונית מאיר היה נראה ללא חסרונות. מה עוד יכלה נטי, בתם הבכורה והאהובה, לבקש לעצמה?

והיא אכן לא העזה לבקש לעצמה מאומה. הם נפגשו פעם ראשונה ופעם שניה, והיה לה נעים וטוב בחברתו. הוא היה כריזמטי ושופע ביטחון, אינטליגנט, בנוי לתלפיות ומקרין רוגע כמעט בלתי אפשרי. נראה היה שלעולם לא ייגמרו להם נושאי השיחה ביניהם, חשבה לעצמה. ובכל זאת, משהו בבטן כאב לה.

נו, שאלו אותה הוריה כששבה מהפגישה. לחייה הסמוקות העידו יותר ממילותיה. היא ראתה את הדאגה הכנה בעיניהם של הוריה וידעה שהם רוצים את האושר המושלם עבורה. לכן לא שיתפה אותם בכאב הבטן שהציק לה. כי באופן שכלי, באמת לא היתה לה מילה רעה להגיד על מאיר. מן הסתם מדובר בכאב בטן של התרגשות, חשבה לעצמה נטי. היא היתה בחורה עדינה וצנועה, שחונכה לכבוד הדדי ויושרה.

והיא אמרה כן.

עוד באותו הערב נשברה צלחת. למה צריך לבזבז זמן? הוורט התקיים בבית הוריו של מאיר, ולא בבית הכלה, כנהוג. "זה משום שיש לנו הרבה יותר משפחה וחברים בעיר שלנו ולא הוגן לגרום לכולם לנסוע עד אליכם", הסביר לה בקולו הסמכותי והמרגיע. "ולכם, בלי לפגוע, אין פה הרבה מכרים, ובוודאי שלא משפחה". זה היה הסבר מניח את הדעת, והיא כלל לא התנגדה.

"אל תדאגי - כל ההכנות לחתונה, עליי"

גם בתקופה שבין האירוסין לחתונה, הוא לקח את האחריות על עצמו. "אל תדאגי", הוא אמר לה, והלך להזמין תזמורת, צלם, אפילו את האולם הוא בחר. עבור הוריה זו היתה ברכה, שכן הם כלל לא היו מעורים במה שקורה בארץ, ובפרט שזו חתונה ראשונה שלהם. גם נטי בעצמה היתה מרוגשת מהמעורבות המשמעותית של מאיר בהכנות לחתונה. זה לא מובן מאליו, חשבה לעצמה. כל הכבוד לו שהוא יוזם והולך, וסוגר ודואג. דווקא על צלם היו לה המלצות טובות והיא ממש רצתה מישהו מסוים, אבל היה לה חבל להתווכח עם מאיר, בפרט לאור העובדה שהוא באמת הקל עליה ועל הוריה משמעותית בכל הנוגע להכנות לחתונה.

גם כשאמר לה שיגורו בעיר קטנה ושכוחה בצפון הארץ, היא זכתה לשיחה מהוריה שאמרו לה שאמנם זה יהיה קשה להיות רחוקים ממנה, אבל זה בסך הכל שעתיים נסיעה באוטובוס, ובשביל בחור כמו מאיר זה שווה. ההסברים שלו לכל דבר היו משכנעים בצורה שלא הותירה מקום לספק. והאושר, כך האמינה, ממתין לה בדיוק מעבר לפינה.

וכך מצאה את עצמה נטי, בגיל 19 פחות חודשיים, צועדת תחת החופה עם הבחור הכי טוב שיכלה לבקש לעצמה, מאיר.

הימים הראשונים לאחר החתונה היו מרגשים, אם כי כבר באחד מימי השבע ברכות, נטי חשה שלא בנוח. כשניגשה להתלבש – הוא הסתכל בעיניים חודרות על הבגד שלה ואמר: את לא תלכי עם הבגד הזה. למול מבטה התוהה הוא הסביר: הוא לא מתאים לך, והוא שונה מכל הבגדים האחרים שראיתי בארון. אין לך סיבה למשוך תשומת לב מיותרת. אין מה להתווכח.

והיא לא התווכחה. כך חונכה. ואיזו כלה תתווכח עם חתנה בעיצומם של ימי שבע הברכות? הטעם בפה היה קצת חמוץ, היא אפילו קצת נלחצה מההלם, אבל בשכל היה לה ברור שהוא פשוט דואג לה, והיא הודתה לו. כמובן שאת הבגד היא גנזה.

"אבא שלי חושב שאת צריכה כדורים"

מהר מאוד דברים הפכו למוזרים. מאיר, מלא הכריזמה, האמביציה, היכולות המוגזמות, החל לעשות לה נקיפות מצפון חזקות. הוא סיפר לה שהוריו מעולם לא אהבו אותו, ושהוא תמיד חש דחוי ובלתי מקובל במשפחה, הוא הפליג בעלילות הוריו הרעים, עד שהיא חשה בדמעות שמציפות את עיניה ובזעם שמבעבע בתוכה. אם את אוהבת אותי, כך אמר לה, את תלכי להוריי ותטיחי בפניהם את האמת, ותמחי על האופן בו התנהגו אלי.

נטי חשה במלכוד. לבה יצא למאיר, אך היא היתה כה עדינה וצנועה, ומעולם לא הרימה קולה על מבוגרים, בוודאי שלא על הורים. כיצד תלך אליהם ותעשה מה שמאיר מבקש ממנה?
אם את לא הולכת אליהם, הבהיר לה, זה סימן שגם את לא אוהבת אותי. כך הוא פסק בטון שאינו מותיר מקום לוויכוח, והיא נבהלה. בוודאי שהיא אוהבת אותו...

וכך מצאה את עצמה, נטי הצנומה, במרכזה של סצנה כל כך לא אופיינית לה, מנוגדת לערכיה, עומדת בעוז מול הוריו של בעלה הצעיר, מטיחה בהם האשמות קשות ובלתי מתפשרות על יחסם אל בנם – בעלה היקר, ובטוחה בצדקת דרכיה, שכן היא אישה כשרה ועושה זאת למען בעלה.
כשיצאו משם בדרכם לביתם, היתה שתיקה. היא קיוותה שעכשיו ירגיש שהיא איתו ואוהבת אותו. לכן רב ההלם שתקף אותה למשמע שיחת הטלפון הבאה, והיא חשה כמו משותקת.

זמן קצר לאחר שנכנסו לביתם, צלצל הטלפון. על הקו היה חמיה, אבא של מאיר. היא לא שמעה מה הוא אומר, אבל את בעלה היא שמעה היטב: "כן... אני יודע. אתה רואה אבא עם מה אני מתמודד? כן, זה לא ברור. לא חלמתי שהיא כזאת"...

"אבא שלי חושב שאת צריכה כדורים", הוא אמר לה ביבושת בסיומה של השיחה. והיא, עדיין נטועה היתה במקומה.

היא שמעה נכון?

המשך יבוא בעז"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!