מה שלמדתי מהחסיד שגר בקומה הראשונה

ר' דוד בנדה, מזקני חסידי גור, ניצול שואה שהיה השכן מסביר הפנים שלנו מקומה ראשונה, נפטר.

כשבאתי לנחם אבלים סיפר לי בנו יחידו שהציע לאביו כמה פעמים שישכיר את דירתו במרכז תל אביב ויעבור לבני ברק - עיר שמתאימה יותר לחרדי. רבי דוד ענה - "אם אעבור לבני ברק, מה יהיה עם כל החילוניים שלא ייראו מקרוב אף פעם חסיד עם עתותיו ומלבושיו?".

כששמעתי את זה חשבתי לעצמי שזה כל כך נכון וטוב לי שבנותיי הקטנות זכו לחייך לחסיד ולקבל חיוך בחזרה, לשאול על הכובע המיוחד, לשאול עליו. כך מקדמים אחדות ישראל, משהו יומיומי בעל עמוד שדרה אבל לא מיסיונר וגם לא מתבדל, עבודה קשה אבל שווה את המאמץ.

בכלל, השכינה שורה בעם ישראל, דווקא במתח וברווח שבין השונים, שבין הכרובים, בין שבעים הפנים לתורה, כשאתה מסתגר רק עם הדומים לך, משהו ביופי שלנו כעם מתעמעם, פחות חד, פחות ממדים.

ריש לקיש למד תורה עם רבי יוחנן, האחר הביט ביושבו על סוס בשבת אל חלון בית הכנסת, וכולנו לומדים משהו מופלא על תחזוק של שלום בית מחיי הזוגיות היומיומיים שלנו. ממשפחתנו אנחנו זוכים לשיעור קטן בכל יום, חכמה מזקנים, וחידוש מצעירים ולהיפך.

הביחד הזה הוא בדיוק הפוך מהעניין של "חיה ותן לחיות", זה עניין של "להסתכן" ולהזמין את היופי לחיים שלנו, יופי של חסיד מהודר ביום חג, יופי של שבת תל אביבית משפחתית ושקטה, המון סוגים של יופי.

היופי הזה מרעיף טוב על כולם - ובמקום שיח הזכויות שהוא כקרדום לחפור בו, הלוואי ונעבור לשיח הזכיות, כמה טוב שזכה עם ישראל שיהיה כמו האפוד של הכהן הגדול שזור מחוטים שונים, כל אחד ולווית החן שלו, זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. עם ישראל צריך להתברך בזרמיו, עדותיו, מסורותיו, מלבושיו ומנהגיו – כמה שיותר, כך נלמד לראות זה את זה בטוב.

"למען אחי ורעי אדברה נא, שלום בך. למען בית השם אלוקינו אבקשה טוב לך".

קישורים:
האזינו לקובי אוז: למען אחי ורעי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!