רגשות מעורבים: הבן שלי התגייס

ליוויתי הבוקר את הילד שלי בדרכו לגיבוש ביחידה מובחרת אי שם בצפון לקראת רצונו לשרת ביחידה קרבית מיוחדת ואף מסוכנת.

מעולם לא הבנתי את המשמעות של ׳רגשות מעורבים׳ כמו הבוקר הזה. מצד אחד אין הורה שלא רוצה את הטוב ביותר לילדיו, בהבנה שמה שטוב לו טוב לך. אין הורה שלא גאה בבנו שמבקש לתרום לעמו ולמדינתו את המקסימום שהוא יכול - והוא יכול. אין הורה שלא גאה בבנו שקיבל חינוך בישיבה בה הוא לומד ובבית גדל על ערכים ותרומה, עשייה חברתית ובמקרה הזה גם צבאית.

מצד שני, למה אני צריך את כל זה? אי אפשר לתרום בדרך פחות מסוכנת? הרי אני לא באמת שלם עם כל מה שהמדינה וראשיה עושים או איך שהם מתנהלים, אז ש"ילדים של אחרים יסתכנו", אני אומר בליבי. כי זה הרגע שאתה אגואיסט ובצדק, חושב רק על עצמך ועל ילדיך. אולי אני בכלל רוצה בסתר ליבי שהוא לא יעבור את הגיבוש? לא בגללי ח"ו, בגלל התנאים של המערכת למשל, שהוא יתרום אבל בלי הצורך שזה ידיר שינה מעיני, שרות משמעותי אבל לא מסוכן.

אז כן. אני מתרגש שבני, ילדי שגדל לי פתאום בלי לשים לב ונהיה לגבר עם רצונות ושאיפות ובעיקר עם ערכים של תרומה לחברה וקם בארבע בבוקר, מארגן את התרמיל גב שלו עם הציוד הנדרש ורץ לתחנת הרכבת לשבוע מפרך ואינטנסיבי אחרי שכבר עבר בהצלחה כמה שלבים מוקדמים, ואני מחבק אותו ומאחל לו בהצלחה שהקב״ה ינחה אותו בדרך הטובה ביותר לו, כן, רק לו. אני אשאר מבולבל, מפוחד ועם התהיות שלי לעצמי.

בהצלחה ילד גדול שלי בכל אשר תפנה.

לסיום אני רוצה להדגיש: אני מאמין באמונה שלמה, שמי שבחרו לעסוק בתורה ובהוראה, המדינה מחוייבת - וזו אף זכות הקיום שלה, לתמוך בהם ולאפשר להם ללמוד ולשמר את התורה ועולם התורה, מתוך נחת ורגיעה כלכלית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!