קפה של בוקר ראשון: אז מה אם אני לא אמא מושלמת?

"רוצה שאכתוב לגננת בפתק על ההתנהגות המקסימה שלך בשבת"? שאלתי הבוקר את בת השלוש, שרק רגע קודם לא הסכימה בשום פנים ואופן לשטוף פנים ובוודאי שלא לסדר את התלתלים הפרועים היפים שהחליקו לה לשני צדי הלחיים.

האושר המתרגש שמילא את עיניה אמר לי יותר מכל מה שהצליחה להגיד בקול שקט ומתבייש: "כן". מאותו רגע היה הרבה יותר קל להסביר לה מדוע צריכים לשטוף פנים או לנעול נעליים. היא נתנה לנו לכוון אותה בכל התארגנות הבוקר עד לרגע היציאה מהבית כשהיא מחייכת באושר מנצח ומנפנפת בפתק הורוד הקטן שבידיה.

רק השתרר השקט בבית, ואני נתקפתי בייסורי המצפון הפולניים הידועים שלי. לכאורה אין סיבה, כי הרי הצלחתי לכתוב היום פתק לקטנה – היא הלכה לגן שמחה במיוחד, אז מה הבעיה שלי? ממש אמא למופת.

"אני חייבת לעשות את זה יותר" – הסברתי לעצמי את מקור תחושתי. אה, זה נכון. ברור. אבל אני לא מספיקה. אני מכירה את כל ההמלצות והטריקים, לכתוב בערב, להכין מראש, לא לדחות לבוקר – אבל איך שהוא פעמים רבות אני פשוט לא מגיעה לזה.

רק ביום שישי האחרון, בדרך לגן, ניסיתי בכל דרך להיזכר האם בכלל שלחתי את התיקייה שלה חזרה לגן? היתה לי תחושה שלא. חיפוש קצרצר בגן הוכיח שאני צודקת, לבושתי הרבה. "אביא איתי את התיקייה כשאגיע לקחת אותה בסיום. אשמח אם תכינו את הדברים שלה ואני אכניס אותם בעצמי לתיקייה" – אמרתי לצוות, והגננת אמרה: "איזו אמא למופת. אכפתית כל כך. איזה יופי לראות כאלו אמהות משקיעות" – וכל מילה שלה גרמה לי לכאב חזק בתוכי.

התיקייה שלה חשובה לי, זה ברור, אני מקפידה לקבל אותה מדי שבוע גם אם הילדה לא הגיעה לגן, אבל אני צריכה להחזיר אותה במשך השבוע לגן – לא ייתכן שהילדה תשב ביום שישי בריכוז האחרון ותחכה לאמא או לאבא, כשכל החברות אוחזות תיקייה והיא לא. איזו הרגשה לא נעימה זו? והיא בסך הכל בת שלוש – קשה לה להבין באמת שתכף התיקייה שלה תגיע. ובכל מקרה היא כבר לא כמו כולן.

"אולי את סתם מחמירה עם עצמך" – ניסיתי להקל מעט את להט הקטגוריה שהפעלתי על עצמי בעצמי. "את אישה עסוקה, עובדת הרבה מאוד שעות, מנסה לג'נגל, עבודה, בית, ילדים, משפחה, שוב עבודה" – נשימה עמוקה – "ובכלל, כבר שכחת מה זה ילדה בגן. הגדולה ממנה כבר בכיתה ג', וילדים גדולים זה ממש שונה מילד קטן בגן", ניסיתי לתרץ, אבל ידעתי שזה רק תירוץ.

אין סיבה, ואולי אסור ממש, שהעבודה והלחץ של אמא יבואו על חשבון הילדים. התרגלתי לילדים גדולים, זה נכון, אבל גם היא קיימת ועלי לחשב מסלול שמזכיר לי מה זה אומר להיות אמא לילדה בת שלוש. זה פתקים נוטפי מעשים טובים לגננת, זה לשלוח בשקית תפוח אדמה ומקלף לכבוד הלביבות של חנוכה, זה לאסוף קופסאות ריקות לתיק שלה במקום לפח, זה להביא פריט בצבע אדום או ממתק שמתאים לנושא שלמדו, וזה לשלוח תיקיה ביום ראשון, אפילו ביום חמישי! רק לא בשישי.
זה הסדר הזה בחיים שיעניק לי עוד הרבה עיניים מאושרות כמו אלו שהיו לי הבוקר.

טוב, אחרי כל הווידוי האישי הזה אני מתחילה להרגיש כבר ממש בגדר אמא רעה – אז לא, אני לא. הילדה הולכת כמו שצריך לגן, נקיה ומטופחת, המטלות מבוצעות (בסדר, לפעמים ברגע האחרון), לפעמים אני אפילו שולחת את התיקייה ביום ראשון! ואני די בטוחה שהיא לא חושבת עלי את כל מה שאני חושבת... אבל תמיד טוב להעמיד את עצמך לפעמים למשפט פנימי כזה – שמטרתו אינן נקיפות מצפון כי אם התייעלות. את בסך הכל יוצאת ממנו עם תובנות, הבטחות וסדר חדש בראש.

עכשיו אני כבר הולכת להתארגן ליום שלי – והוא יהיה הרבה יותר רגוע ושליו. אני יודעת שאני פה למענם, גם אם לפעמים זה פשוט בדד ליינים משלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!