מציאות חיי האבות – רצון השם יתברך

"ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי" (כט, לב)

כשלומדים פרשה זו כפשוטה, היא נראית ממש דבר פלא.

כאשר לאה אמנו נותנת שמות לבנים הנולדים לה, היא אינה חושבת על הילד, על מהותו ועתידו, ולפי זה מעניקה את השם המתאים לו לכאורה, לא! כל השמות הן על עצמה ועל מה שאירע עימה, הבן הראשון – "כי ראה ה' בעניי", השני – "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", השלישי – "עתה הפעם ילוה אישי אלי", הרביעי – "הפעם אודה את ה'", וכך גם אצל יששכר וזבולון.

הייתכן כדבר הזה?! לאה אמנו חושבת כל הזמן רק על עצמה? כיצד זה לא חשבה כלל על הילד? הנה לוי, עמוד העבודה, הקב"ה לקח אותו והכתיר אותו בכ"ד מתנות כהונה, ואילו אמו לאה איך היא מחליטה לקרוא לו? – לוי, מדוע? כי "עתה הפעם ילוה אישי אלי"... וכי לא הייתה יכולה לתת לילד שם טוב יותר ההולם יותר את מעמדו?

ביאור העניין נראה כך, כותב הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו על התורה, אצל אליעזר עבד אברהם כתוב, שהוא ביקש מהקב"ה, "הקרה נא לפני היום", ואולם כאשר הוא מספר את סיפורו לבתואל ולבן, הוא מתבטא במילים, "אני טרם אכלה לדבר אל ליבי", (בראשית כד, מה) – כלומר, דיברתי אל עצמי, למי הוא דיבר, לעצמו או להשי"ת? התירוץ הוא, "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם" (תהלים עג, כו), אצל הצדיקים כביכול האנוכיות האישית שלהם הייתה רצון השי"ת.

קשה לנו להבין זאת, כי אנחנו כה רחוקים ממדרגה זו, אך אצל גדולי ישראל הצדיקים לא הייתה בתוך השגרה הפשוטה של החיים שום אנוכיות, כל האנוכיות שלהם הייתה השכינה ששרתה בקרבם, הם עצמם היו מרכבה לשכינה, כל המציאות שלהם, כל הפעולות שלהם, היו כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם, שכביכול מתבטא ונשקף מתוכם, חוץ מהקב"ה לא הייתה אצלם מציאות של "אני"!

דבר זה היה קיים בתקופת גדולי ישראל הראשונים, אצל חכמי ישראל – האישיות הפשוטה של ה"אני" הייתה השראת השכינה שבתוכם, חז"ל הקדושים לא ראו את עצמם כלל כאישיות עצמית שעולה בשם.

אצל כל אדם ישנה אישיות טבעית שבכללה גם התאוות והיצרים, וישנם כוחות שהם חוץ ממנו, עבורנו, האישיות שלנו – ראובן, שמעון, היא עצם החיים הטבעיים שלנו, זו היא בעצם המחיצה הגדולה שישנה בינינו לבין הקב"ה, ה"אני"! מחיצה זו תופסת את כל הישות שלנו.

מה שאין כן אצל חז"ל הקדושים, הרע היה בחוץ, הנסיונות של הקנאה, התאווה והכבוד, היו באיזה שהוא גוון של אדם הראשון לפני החטא, שהרע היה מחוצה לו, האישיות הטבעית שעמה היו אותם חכמים חיים עשרים וארבע שעות ביממה, הייתה הקדושה שבתוכם, כל השאיפות שלהם, כל ההרגשים של כל אחד מהם, לשם מה הוא חי, לשם מה אוכל ולשם מה הוא ישן – כולן היו למען הקב"ה ששוכן בתוכו.

ולכן, כאשר לאה קוראת שמות לבניה, היא מבטאת בזה את ההרגשות שלה שהן רצון השי"ת בדרגה הנעלה ביותר.

ללא ספק כאמור, מדובר בדרגות גבוהות מאוד, אך התבוננות שלנו מידי פעם בדברי חז"ל אלו ובהנהגתם, יש בהם כדי לתת לנו לעצור לרגע את מרוץ החיים והטירוף הנכפה עלינו בחיי היום יום, וכדי לקבל מעט פרופורציות נכונות על מהות החיים ותכליתן, ומה ה' יתברך דורש מאתנו עלי אדמות.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!