חצי הכוס המלאה: לפחות אנו מתאחדים

א.
העולם עובר תהפוכות. צריך להיות עיוורים ממש בכדי שלא להבחין במה שמתרחש סביבנו. העולם כולו נערך לקראת מלחמה, ומה שמפחיד ביותר בכל זה - שהעולם לא כל כך יודע מול מי המלחמה. הטרור שהכה בפריז בסוף השבוע האחרון, היווה אות אזהרה לעולם ה"נאור", כי ההתמודדות מול גל הטרור האיסלאמי, אינה ניתנת לפתרון בעזרת חלוקת שטחים ופינוי ישובים, אלא נצרכת פעולה של ממש כנגד המפגעים.

מדינת ישראל ניצבת בתווך, ככבשה בין שבעים זאבים. מי שחושב שכל המאורעות המתרחשים סביבנו קורים סתם כך - טועה הוא. אנו מאמינים שאין דבר בעולם, קטן כגדול, אשר זז בלי השגחה מלמעלה. הרמב"ם כותב במסכת נדרים, שעלינו לדעת כי כאשר יש שריפה בסוף העולם או כאשר מתרחש פיגוע בסוף העולם, רעידת אדמה וכדומה, הכל נעשה בשביל ישראל.

חבל שאנו כיהודים יודעים להתאחד אך ורק בשעת צרה- אבל בואו נודה על האמת: גם זה משהו... כאשר צרות אופפות אותנו מכל עבר, לפתע האירועים השגרתיים של היום יום מתגמדים, וכל אחד מחפש את הדרך להגיע לעמק השווה עם הקרובים אליו. כל אחד מאיתנו מרגיש לפתע כי הדרך היחידה להתמודד מול המחבלים ימ"ש, היא רק על ידי שאנו פנימה נהיה מאוחדים, ולא אמרתי מסכימים! אמרתי מאוחדים!

אין אחד מאיתנו, שהשבת האחרונה לא הייתה עבורו שבת של הרהורים. כמה דקות לפני כניסת השבת, התבשר עם ישראל על פיגוע קשה שאירע בסמוך לעתניאל, פיגוע בו נרצחו האב יעקב ובנו נתנאל ליטמן, בדרכם לשבת חתן של הבת/האחות. אין לב יהודי המסוגל לעכל את הצער והכאב של משפחה שברגע אחד חרב עליה עולמה. כל המריבות, הבעיות והוויכוחים, הכל מתגמד כששומעים על אירוע קשה וכואב שכזה. השבת של כולנו כבר לא הייתה אותה שבת.

ושוב, עולה ומזדקרת השאלה: "איך מנתבים את כל האירועים הללו לכדי אחדות בעם ישראל?"
לכאורה, מה צריך לעשות בכדי שתהא אחדות? שנסכים האחד לדעתו של השני – ונדע לחיות גם עם דעה שונה. הקיטוב הגדול ביותר נובע בסופו של דבר מ"חוסר הסכמה". הסכמה על דעות, אמונות, השקפות. אבל חוסר הסכמה.

ואני שואל: האם שוני בדעות זה באמת דבר רע? האם כשאדם בוחר לעצמו דרך חיים - הוא צריך לבחור את הדרך שכולם צועדים בה? כמובן שכולנו מחויבים לאותה התורה ולהלכה, אבל בתוך זה- האם השוני בהשקפות העולם הוא לרעתנו? אולי זה אפילו טוב שיש שוני בדעות והשקפות עולם?

כדי להבין את השוני שיש בין חלקים בעם ישראל, נסתכל על משהו דומה קטן יותר: התא המשפחתי. תראו איזה פלא קורה במשפחה! ילדים גדלים באותו בית, אותם תנאים בדיוק, וכל אחד יוצא שונה לגמרי! זה יכול להיות שוני באופי- אחד פעלתן ותוסס והשני אדיש ושקט, וזה יכול להיות בדרך חיים- אחד ברסלב, אחד חב"דניק, אחד בכלל לא שומר תורה ומצוות... איך זה ייתכן? כולם מאותה המשפחה! אלא שכנראה המציאות בנויה ככה- כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות.

האם במשפחה כמו שתיארתי לעיל, לא תוכל להיות אחדות? ודאי שכן! הבחירה היא של המשפחה- האם לקבל אחד את השני, האם להקשיב לדעה של האחר. וזה לא אומר שכולם צריכים להיות אותו הדבר. כפי שאני אומר תמיד "אחדות כן-אחידות לא!" לא צריכים להיות אחידים אלא מאוחדים. כל אחד מביא את עצמו, על כל המורכבות והשוני שיש בו- וביחד מחפשים איך אפשר להתאחד.

ב.
פרשת השבוע, ויצא, היא בעיניי המקור לכך שהעובדה שיש שוני בעם ישראל – לא צריכה להיות גורם לפילוג, אלא להיפך.

בפרשת השבוע מספרת התורה על לידת השבטים. שניים עשר שבטים נולדו ליעקב אבינו. לא שניים עשר ילדים – אלא שבטים. כל שבט ושבט יש לו את הייחודיות שלו, את התפקיד שלו. זה מה שנקרא "יחד שבטי ישראל". איך נוצר עם ישראל? על ידי שכל אחד מביא את כוחו ומעלתו וכך יוצרים עם אחד. אינו דומה תפקידו של שבט לוי לתפקידו של שבט זבולון, כך אינו דומה תפקידו של שבט בנימין לתפקידו של שבט יששכר. אחדות נבנית על ידי שכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו, בלא להביט לכל עבר ולחפש לעשות את מה שהשני עושה. אם כל אחד ירצה לעשות ולפעול – רק כי השני עשה ופעל, זה יהיה אסון לכולנו. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ועליו למלאו – בלא להביט ימינה ושמאלה ובלא להיות "מעתיקנים".

ה"חפץ חיים" היה מסביר את השוני בעם ישראל, כפי שמתייחסים לצבא. בכל צבא ישנם יחידות רבות. יש חיל הים, חיל האוויר, חיל שריון, חיל רגלי – אך כולם משרתים את אותה מטרה. כולם יחד בונים את הצבא ומבססים את יכולותיו. "הצבא צועד על קיבתו" – גם לחייל המקלף תפוחי אדמה במטבח הצבאי – יש חלק בניצחון המלחמה. האם יכולים לבוא חיל רגלי ולומר לחיל השריון "אתם אינכם שווים?" ודאי שלא. כל חייל וחייל, בתפקידו ובמשימתו בונה נדבך בצבא. הצבא זקוק לכולם. ללוחמים, למשריינים ולכל הגדודים (ואם מישהו חושב שאני מכוון בדבריי ל"חוק הגיוס" שעבר השבוע בקריאה ראשונה – עושה זאת על אחריותו!)

כך גם בנוי עם ישראל. ישנם דעות רבות, אמונות, השקפות, קחו כדוגמא את הציבור החרדי המחולק לתאים ותת תאים של קבוצות וזרמים. חסידים, ליטאים, אשכנזים, ספרדים, כשבתוך החסידים בלבד ניתן למנות מאות חסידויות, ובעשרות מהם תת תאים של חסידויות... זר לא יבין זאת!

האם ריבוי הדעות וההשקפות צריך לגרום לפילוג? מלמדת אותנו התורה שלא! מציאותם של י"ב שבטים היא הדרך לקיים את התורה ולשמור את מצוותיה. כל אחד בדרכו-באמונתו-בהשקפותיו. וככלל, התורה לא רק שהיא "תורת חיים" ורלוונטית בכל עת, היא בנוסף רלוונטית לכל אדם באשר הוא! כבר כתבתי לא אחת שאנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך". לכל אחד חלק בתורה. לכל אחד שייכות לתורה. ממנה נלמד ואתה נצעד.

ג.
למרות שלכל אחד יש תפקיד מסוים אותו הוא צריך למלא, היו גם במהלך הדורות כאלו שידעו לשלב "גם וגם". אחד מהם היה הרב הראשי לישראל הרב יצחק הלוי הרצוג ז"ל.

השבוע נפגשתי עם נכדו, יו"ר האופוזיציה מר יצחק בוז'י הרצוג. במהלך פגישתנו שוחחנו על דמותו הרבנית והציבורית של סביו ז"ל, והוא סיפר לי סיפור מדהים, שנתן לי השראה לכל המאמר: ב'חוף דור' הסמוך לחדרה, ישנו מוזיאון, ובמרכז המוזיאון מוצגת "תעודת דוקטורט" של הרב הרצוג! רוצים לדעת על מה קיבל הרב הרצוג את התעודה? בשנת 1913 הוא ערך מחקר על "התכלת בישראל" (Hebrew Porphyrology) כשמטרתו העיקרית בעבודה זו, אגב, הייתה לברר את מהותה של התכלת, צבע המופק מחילזון נדיר, שעם צבע זה על פי הקבלה צובעים את פתיל הציצית. על עבודה זו קיבל תואר M.A. שנה לאחר מכן, בשנת 1914 קיבל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת לונדון.

מאידך, מלבד היותו הרב הראשי לישראל ומלבד מעורבותו בכל חייה התורניים של המדינה הצעירה טרם הקמתה, היה הוא המייסד של "מכון יד הרב הרצוג" (שאגב, נקרא על שמו רק לאחר פטירתו). מכון זה אחראי להוצאת האנציקלופדיה התלמודית, אחת מיצירות הפאר של כל הזמנים. כיום, בעידן האינטרנט שהכל זמין ונגיש, אי אפשר להבין את עבודת הנמלים שהושקעה באנציקלופדיה התלמודית. אך זאת כבר נשאיר למאמר אחר.

הלוואי שנדע כולנו לשלב גם וגם – גם להחזיק איתנים בדעותינו, אבל גם לא ליפול מהכסא בכל פעם שאנו שומעים דעה של מישהו אחר שאינה תואמת את דעותינו.

או במילים אחרות: "יחד שבטי ישראל"

בברכת שבת שלום ומבורך!

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!