הגננת נפטרה לו מול העיניים - מה תעשי?

האסון הנורא שפקד את מעון הפעוטות באשדוד יכול אולי ללמד אותנו ש: עם כל רצוננו הטוב לגונן על ילדינו, הם יהיו תמיד חשופים במידה זו או אחרת, שהרצון לגדלם בסביבה סטרילית יישאר בגדר משאלה בלבד ושאם זו המציאות, היא, ככל הנראה, לטובתנו.

מה קורה לילדים בני שנתיים שהגננת שלהם מפסיקה להגיב לנוכחותם?
סביר להניח שמשהו מאוד מאיים ולא ברור עוטף להם את התודעה. ילד בן שנתיים אינו מבין את המושג מוות אבל ילד בן שנתיים חש באינסטינקט כשהוא נמצא בתוך ארוע ׳לא טוב׳ או ׳לא נכון׳ והוא מרגיש מאויים.

תפקידו של המבוגר האחראי, לפיכך, הוא להעביר את המציאות הלא מובנת והלא נעימה למחוזות התפיסה של הילד, באופן שתואם את רמת הבנתו. באופן כזה הילד יוכל לעבד את מה שקרה ולהתמודד איתו כפי שצריך.

מדוע זה חשוב? משום שכאשר מציאות ׳לא נכונה׳ אינה מתווכת לפעוט באופן תואם, היא נכנסת לו למערכת בלי עיבוד ומתמקמת לה בצורה של ׳טראומה׳ וטראומות הן דבר מאוד לא בריא לנפש של אדם.

להורים של ילדי הגן הזה, הייתי ממליצה, לפיכך, להיוועץ באיש מקצוע כדי לברר כיצד לדבר על האירוע עם הפעוטות. כיצד לתווך להם את האירוע בלי להפחיד מצד אחד ובלי להשאיר אותו פתוח ו׳טראומתי׳ מצד שני.

לשאר ההורים ששמעו על המקרה הזה, אני ממליצה להפנים ש:
1 כאמור, עם כל רצוננו הטוב לחסוך מילדינו את החשיפה לחלאי העולם הזה, הם נחשפים מידי פעם לדברים קשים.
2. כשזה קורה, אנחנו לא טומנים את ראשינו בחול וממשיכים כאילו כלום. אנחנו נדרשים לתפקיד ׳תיווך המציאות׳ באופן שתואם את הגיל ואת השלב ההתפתחותי של ילדינו.
3. אנחנו מבינים שחשיפות בלתי נמנעות לאירועים שליליים תפקידם לחשל ולעצב את אישיותם של ילדינו ושתפקידנו לסייע שאכן זה מה שיקרה.

אמרה לי, פעם, ידידה מומחית בתחום הזיהומים: ילדים בניו יורק סובלים מאלרגיות הרבה יותר מילדים בארץ. היא תלתה זאת בכך שילדים בניו יורק אינם מרגישים ברגליים יחפות את החול ואת הטבע כמו ילדים בארץ ולכן אינם מפתחים נוגדנות מספקת כנגד חיידקים.

וההקבלה לענייננו - מובנת מאליה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!