מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

התמונות מהלוויית הקדושים, יעקב ונתנאל ליטמן הי"ד, גורמות לי להצטמרר שוב ושוב. הבכי של הבת, הכלה, שרה תחיה, שביום שלישי עתידה היתה להיכנס לחופתה, אך באותו ערב תהיה בעיצומה של שבעה, קורע כל לב. "אבא, רציתי אותך בחתונה שלי. מי ילווה אותי?" כך מיררה וגרמה לסובבים אותה להתייפח כילדים קטנים.

היש לך רגע קשה יותר לעיכול? בחורה צעירה שברגע אחד מתהפך עליה עולמה? יום החתונה, היום המאושר ביותר בחייה של כל בחורה שחוותה זאת, הופך לבור שחור ומאיים, שבלע את אביה ואחיה לנצח ולא ישובו משם עד ביאת משיח.

אבל לצערי, כמו שאנחנו יודעים, ובואו נודה על האמת, בתוך ימים ספורים, הכאב של משפחת ליטמן יהפוך לעוד כאב מני רבים שאנו אוצרים בתוכנו. קשה להכיל אותו ככאב יחיד לאורך זמן. ככה זה כשאתה חי בארץ שכולה למודת טרור.

הסיפור עם האמבולנס של הסהר האדום, שראה את הפצועים וסירב לעצור להגיש סיוע, הופך את הזעם לחוסר אונים ותסכול גדולים הרבה יותר. זה מה שהחיים שלנו שווים בעיניהם – מוות.

ואחרי כל המראות הללו, אחרי ההתעלמות הברוטאלית משווי חיינו, אחרי שבאירופה מחרימים את המוצרים שלנו וטוענים שחיות האדם שטובחות בנו אינן משתייכות לארגון טרור, כשכבר התחלתי לחשוב שאנחנו בישראל באמת הבעיה היחידה שלהם, כי הרי כיצד ייתכן שאירופה מלאה מוסלמים והם חיים כולם יחד בשלום?

פתאום בא הטבח הזה בפריז, וכמו נתן לי אגרוף בין שתי העיניים. לא נעים לקבל הכרה מתוך שכול של אדם אחר. גם אין מקום חלילה לשמוח, או להגיד "אמרנו לכם", אבל קשה להתעלם מהתחושה הפנימית הזאת של, אנחנו לא לבד מולם.

הרי לעולם הייתה נטייה בלתי פוסקת להכריע לרעתנו בכל מערכה מול חמאס בעזה, וגם כשארגון הטרור החולני, דאעש, החל להראות את כוחו המטורף בדמות עריפת ראשים ושריפת אנשים בכלובים, רק משום שהם מתנגדים לאסלאם, עדיין היו בעולם שאננים ומרוצים מעצמם. עוד משהו חולף של כמה חולי נפש שיחלוף כפי שהגיע.

אך לא כן הוא. האם עכשיו יקלטו בעולם שבכוחו של הג'יהאד האסלאמי למרר את חיי כל אנשי העולם בצורה שעליה לא חלמו? בטורה הבוקר כתבה סימה קדמון בידיעות אחרונות: "הפעם זה לא יכול להסתיים בעצרת הזדהות של מנהיגי העולם". כמה שהיא צודקת.

יש תחושה כזו שבכל מתקפת טרור, נוטים המנהיגים להתייחס אליה כאל ילד קטן שחטף מכה בלתי מורגשת אך מנסה למשוך תשומת לב בכוח. עצרות ההזדהות האלו שאומרות "כן כן, אל תדאגו, הכל בסדר, תכף לא יכאב", לא עובדות בשעה שפריז מותקפת חזיתית בצורה כה נפשעת. הפעם, איך לומר? נדרשת פעולה הרבה יותר משמעותית וחובקת עולם כדי להסביר את מתקפת הטרור על ארץ שאין בה התנחלויות, אין בה כיבוש ויש בה נאורות וקליטה של אלפי מוסלמים כאזרחים חוקיים.

האם סוף סוף למישהו ברחבי העולם ייפתחו העיניים ויבינו מול מה אנחנו מתמודדים? האם תחל התארגנות למיגור ארגוני טרור שגדלים והולכים?

אין לי תשובות לכל השאלות, אין לי הרבה ניחושים לקראת תרחישים אפשריים, אבל התמונות של הטרור מפריז, לצד הטרור "שלנו", אצלי הבוקר הם בבחינת צרת רבים נחמת שוטים – לפחות עד שיוכח אחרת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!