"קראתי 'שמע' והרגשתי שאני הולך למות"

"אמרתי שמע ישראל והרגשתי שאני עומד למות", כך, בקול בס נמוך, מגולל באופן מצמרר שמואל רייזמן, את הפיגוע הקשה שבו נדקר ביום שישי בשער בנימין.

רייזמן (30), חלוש אך נחוש, מעניק ל"בחדרי חרדים" ראיון מיוחד, הוא מתקשה לדבר בשל הכאבים מהם הם סובל בשל דקירות המחבל.



שמוליק, כפי שהוא מכונה, עבר לא מזמן מירוחם לתל ציון - בסך הכל שלושה חודשים.

בשיחה פורט רייזמן את השתלשלות האירוע על כל פרטיו, כשהוא מפגין מודעות רבה לכל מה שהתחולל על אף הערפול בו הוא היה שרוי ברגעים הקשים.

"ירדתי לקניות ברמי לוי בשער בנימין", הוא מספר, "סיימתי את הקניות ופניתי לכיוון בית המרקחת. כשיצאתי מרכבי החלטתי לקחת איתי את אקדח גז המדמיע שאני נושא ברשותי על אף שמדובר בגיחה קצרה.

כשהגעתי למקום ב-13:35, נוכחתי לראות שבית המרקחת סגור. תוך כדי שאני קורא המודעה המפרטת היכן יש בתי מרקחת פתוחים, אני חש שמישהו מחבק אותי מאחור, לופת ממש, ונותן לי דפיקות של סכין בצוואר. קלטתי מיד שאני בעצם קרבן לפיגוע טרור. הדפתי אותו למרחק של שני מטרים באמצעות מכת מרפק, והצלחתי לראות אותו לשנייה אחת. את הסכין לא ראיתי. הוא לא אמר דבר אלא רק נעמד מולי".

רייזמן לא איבד את העשתונות אל אף הדקירות הרבות בגופו, כחמש - שש במספר: "שלפתי מולו את אקדח הגז מול הפנים, מה שגרם לו לברוח מהמקום. הספקתי להתיז מעט, אך זה לא היה אפקטיבי. האקדח שימש כהרתעה, כנראה משום שהמחבל חשב שמדובר בנשק חם. צרחתי 'דקרו אותי', תוך כדי שאני הולך דקור ומדמם לכיוון הצומת - היכן שיש ריכוז אנשים, ובו זמנית מחייג למשטרה ומודיע כי נדקרתי בשער בנימין".

4 ניסים




למרות שהכוחות הגיעו תוך 2-3 דקות למקום, כנראה שגם הזמן, כל כל דבר בחיים - הוא יחסי.

"לי זה היה נדמה כמו נצח", מספר רייזמן בחיוך מבויש. "ישבתי על המדרכה בהמתנה, והרגשתי שהסוף שלי מתקרב. אמרתי "שמע ישראל". האנשים במקום עזרו לי בכך שעצרו לי את הדימום, ואף להישאר בהכרה עם עיניים פקוחות, וכך נשארתי, אם כי מעורפל, גם בדרך לבית החולים".

לשמוליק אין ספק שלמרות האירוע המזעזע - היה לו כמה וכמה נסים.

"קיבלתי את חיי במתנה. הנס הראשון הוא עצם העובדה שלקחתי את אקדח הגז שהניס את המחבל ומנע ממנו להמשיך לדקור.

הנס השני - שהיו שם אנשים על אף השעה המאוחרת.

הנס השלישי - אחת הדקירות הייתה מרחק קטן מהעורק הראשי, ושום דבר ממערכת העצבים והשרירים לא נפגע ברוך ה'.

הנס הרביעי - תהליך הריפוי היה מהיר ומעל הטבע. כל הבדיקות הראו שיד מכוונת מנעה מכל שש הדקירות להיות לא קטלניות. שהיתי בטיפול נמרץ במשך כל השבת, ולאחר אשפוז קצר במחלקה הכירורגית - השתחררתי לביתי ביום שני. אף אחד לא האמין שאשתחרר מהר כל כך".

חבל שלא מחיתי את זכרו




למרות שחרורו המהיר של שמוליק, הוא עדיין לא חזר לאיתנו. "אני משתקם לאיטי. החתכים יתרפאו, הכאבים יעברו. אני עדיין מוגבל בתנועה - אני לא יכול להזיז את הצוואר ומקומות נוספים.

"בזמן הקרוב לא אחזור לעבודתי כנהג אוטובוס. אני עדיין לא מסוגל לנהוג אפילו ברכבי הפרטי. אבל אני אדם אופטימי מטבעי. בעזרת ה' הכל יחזור על מקומו בשלום".

הטראומה עדיין ניכרת עליו והוא לא מתכוון לחזור לזירת הפיגוע בזמן הקרוב.

"קשה לי כרגע", הוא חצי מתנצל, "זה עדיין טרי. בהמשך אחזור לשם, ואשתדל להיות יותר דרוך ועירני - בגדר חובת ההשתדלות".

ההשתדלות לא מסתכמת אצל שמוליק רק בערנות. "הגשתי לא מזמן בקשה להוציא רישיון נשק. התהליך בקבלת רישיון שכזה הוא ארוך ומסורבל. אני מרגיש החמצה שלא היה לי נשק בזמן הפיגוע. הייתי יורה במחבל ומוחה את זכרו.

שמוליק, למרות החוויה הטראומטית, לא חושש: "הייתי גר בירוחם, אזור הדרום מלא בבדואים שהם ערבים לכל דבר. בזמן צוק איתן חווינו בקבוקי תבערה ואבנים שיודו לעבר רכבים ישראלים.

זה לא משנה לי את הגישה - אני מאמין באמונה שלמה שיש השגחה פרטית על כל אדם ואדם, והיכן שאנחנו צריכים להיות - שם נהיה. ואם על מישהו נגזר משהו -זה לא משנה היכן הוא יהיה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!