מאני טיים • טורו של יעקב ריבלין

מאז שעמד על דעתו הפוליטית יש לח"כ משה גפני מנטרה קבועה אותה הוא נוהג לשחרר בתדירות ובסגנון המשתנה בהתאם לנסיבות והמקום בו הוא נמצא. כשהוא באופוזיציה הוא נוהג לומר שביבי לא יודע להנהיג. כאשר הוא בקואליציה הוא נזהר קצת בכבודו של ראש הממשלה ותולה את הקלקלה בתרבות השלטון הכללית של הליכוד. מיותר לומר שבשתי הוורסיות הוא צודק לחלוטין.

היציאה הנזעמת האחרונה, נכון למועד כתיבת השורות, הייתה בבוקר יום שלישי השבוע. גפני התראיין בתחנה הצבאית - לא במסגרת גיוס חרדים - ותיאר שם את מחול השדים המתקיים סביב המפה החדשה של הישובים הזכאים להטבות מס. השורה התחתונה: אני עשיתי את כל מה שאפשר לעשות כדי להעביר מפה חדשה וצודקת שתעבור את אישור הבג"ץ, ועדיין תכלול למעלה מארבע מאות ישובים. רק הליכוד עם האינטריגות הפנימיות שלו טרפד את הכול.

אמר הליכוד, והתכוון לראש הממשלה. הקש ששבר את גב הגמל, במקרה זה יו"ר ועדת הכספים, היה הכניעה המבישה של ראש הממשלה לקבוצה של חמישה ראשי ערים מהליכוד שדרשו ממנו במפגיע להכניס את עריהם לרשימת הישובים הזכאים להטבות המס. מדובר בערים שרחוקות מקו הגבול. הדירוג הסוציו אקונומי שלהן לא נמוך יותר מירושלים לדוגמא וכל ה'יחוס' שלהם הוא השתייכותם לליכוד וכוחם הרב יחסית במרכז התנועה.

האלמנט האחרון הוא זה שהטיל את אימתו על ראש הממשלה. מרכז הליכוד עומד להתכנס בעוד חודשים ולבחור לו יו"ר חדש. אם לא ייבחר איש כלבבו של נתניהו אזי חזון המונרכיה המשפחתית שלו לעשור הקרוב (וחכו לתפקיד הבכיר הראשון של יאיר) עלול להיתקל בקשיים רבים. אי לכך התקשר אי מי מלשכת ראש הממשלה לגפני ודרש בתוקף, בשם הבוס, להכניס את חמש הערים המיוחסות לרשימה.

עבור גפני זה כבר היה טו מאץ'. שלושה חודשים הוא עובד על מתווה מפת הטבות המס בלי שיש לו מזה שום טובת הנאה מפלגתית או ציבורית חרדית (הרוב המוחלט של הבוחרים החרדים לא מתגורר ממילא במקומות בהם היו הטבות המס לפי המפה הקודמת, וגם לא יהיו במפה החדשה שהוא הכין). הקריטריונים שגפני קבע היו מהסוג שגם המועצה לזכויות האדם של האו"ם הייתה סומכת עליהם את שתי ידיה. האחד, קרבה לגבול לפי קו רוחב גאוגרפי. שנית, מצב סוציו אקונומי מתחת לדרגה ארבע. יישוב העונה לשתי הדרישות נכנס לרשימה הקדושה. מי שלא - לא. כך הוצאו החוצה עשרות ישובים מבוססים כמו כפר ורדים של משפחת ורטהיימר. וכך נכנסו פנימה מאתיים ועשרים ישובים מוחלשים אחרים, כולל ערביים ודרוזיים. זה הכלל בקריטריונים: כמה שיותר פשוט - ככה פחות רקוב.

גפני לקח לידיו את תפוח האדמה הלוהט הזה רק כי ראש הממשלה ביקש ממנו. לו השיב את פניו ריקם היה נתניהו צריך לקבוע את המפה בעצמו ולהעביר אותה כהחלטת ממשלה. ואז פתיחת שערי הגיהנום הייתה משב רוח מרענן לעומת מה שהיה עובר עליו. מאות ראשי ישובים היו צובאים על דלתו, מפעילים לחצים מטורפים כמו חמשת ראשי הערים האמורות ולא מאפשרים לו להוציא מתחת ידו מפה שתעבור את מבחן הבג"ץ הנושף בעורף.

משום מה, גפני לקח על עצמו את תפקיד כפוי הטובה הזה ועד מהרה גילה שאם להתנדב אז רק באיחוד הצלה או בזק"א. אצל נתניהו משלמים על זה ביוקר. חודשים של עבודה ירדו לטמיון רק כי האיש שעמד נגד חצי מדינה במתווה הגז התקפל מול לחץ של חמשה ראשי ערים מהליכוד. עייף ומתוסכל הצהיר אפוא גפני שתי הצהרות באותו יום. בבוקר דיבר על תרבות השלטון של הליכוד, אחר הצהריים הודיע שהוא לא מטפל יותר בנושא הזה. שראש הממשלה יאכל בעצמו את הדייסה שהוא בישל.

ועוד איזו דייסה. אם עד ה-19 לנובמבר למניינם לא עוברת מפת הטבות מס חדשות - באותו יום מתבטלת המפה הקודמת ואין יותר הטבות מס לאף ישוב במדינה. הביטול כשלעצמו לא מחייב לקבוע יום צום תענית ומספד. ההיפך, העשירונים התחתונים ממילא לא מגיעים לסף המס, ומי שמרוויח מההטבות זה רק העשירונים העליונים. הצרה של נתניהו היא שהוא יירשם בהיסטוריה כראש הממשלה הראשון בישראל שבתקופתו בוטלו הטבות המס על בסיס יישובי. זבש"ו.

הלקח הנוסף שגפני ייקח איתו מפרשת הטבות המס הוא גם כן משהו שהיה ידוע לו בעבר, אם כי כעת הוא מודגש יותר. ביום רביעי שעבר דומה היה לגפני שהוא מצליח סוף סוף להעביר את מפת ההטבות פה אחד בוועדת הכספים. לפתע קם לו נציג המתנחלים ח"כ בצלאל סמוטריץ', איש תקומה שבתוך הבית היהודי, והודיע שיש לו תנאי קטן נוסף: להכניס למפת ההטבות את כל יישובי יהודה ושומרון שמעבר לקו הירוק. סיפור של ששה מאות מיליון שקל נוספים. ביני ובינך מה היא.

גפני לא האמין למשמע אוזניו. סמוטריץ' לא ביקש להכניס עוד איזה ישוב אחד או שניים כדרך השתדלנים והמאכרים. בלי להניד עפעף הוא ביקש לקחת חצי מהסכום הכולל שיועד להטבות מס (מיליארד ומאתיים מיליון שקלים), להעביר אותו ליו"ש ובכך לזרוק מהרשימה לפחות מאה וחמישים ישובים אחרים בתוך הקו הירוק. התנהלות כזאת קרויה על שמו של בעל חיים ידוע שמפאת הנקיות קוראים לו דבר אחר.

גפני נעל את הישיבה בעצבים ופנה בדחיפות ליו"ר הבית היהודי השר נפתלי בנט. מה פשר החוצפה הזאת? תהה גפני לדעת. זה לא על דעתי, כך בנט, אם תלך עם המפה המקורית עד הסוף - הוסיף ואמר - ולא תכניס אף ישוב אחר, יהיה לך גיבוי שלי לא להכניס גם את יו"ש. ובאשר לקולו המכריע של סמוטריץ' בוועדה - כאן הבטיח בנט שאם יהיה צורך הוא יחליף אותו בחבר אחר של הבית היהודי.

ההתנהלות הסמוטריצ'ית היא שיא חוצפה חדש במסכת האופיינית עד מאוד לכל נציגי המתנחלים לדורותיהם. איכשהו הם הצליחו להחדיר לתודעה הציבורית שמגיע להם הכול. ולמה? יען כי הם חוד החלוץ של ההתיישבות היהודית בארץ והם גם קו ההגנה הראשון של הישוב היהודי בארץ הקודש מול הפלסטינים. אם אלה לא יתעסקו איתם הם יגיעו ישירות לישובי לב הארץ וישליטו בהם טרור. למגיני העם והמולדת האלו מגיע אפוא הכול.

בהמשך לכך הצליחו נציגי המתנחלים לקבע את תדמיתם כחבר'ה צרובי שמש שגרים בקראוונים במאחזים נדחים ומסכנים את חייהם למען ישוב ארץ ישראל. זה לא במקרה שאורי אריאל נהג ללכת בסנדלים בלי גרביים גם כשנבחר לכנסת. סטייל של עממיות חלוצית לוחמת שכזאת. לאמיתו של דבר יש במגזר המתנחלים כמה כאלה. זן מצומצם של חלוצים מתיישבים שמחרפים את נפשם למען ישוב הארץ. מי שגר בהר ברכה או בתל רומיידה או באיתמר לא עושה אז זה בשביל איכות חיים בוילה עם רעפים אדומים אלא מסכן את חייו יום יום בדרכי הבקת"בים באמת רק בשביל האידיאל.

אבל בכמה אחוזים מדובר? אולי בחמישה ויש אומרים אף פחות. הרוב המוחלט של המתגוררים מעבר לקו הירוק - למעט ערי העוני החרדיות ביתר ומודיעין עילית - הם משפחות בורגניות מבוססות קריירה והכנסה המתגוררות בווילות מטופחות שנבנו על קרקעות במחיר אפס. מרחק הנסיעה שלהם למקומות העבודה בגוש דן וירושלים הוא פחות מזמן הנסיעה מנתניה להרצליה. הם גרים ממש בטופ של לב הארץ. למה הם זכאים למעמד מועדף בכל משרדי הממשלה ומהיכן החוצפה הזאת להעניק הטבות מס לישובי וילות כמו אורנית ואלפי מנשה - הטבות מס שתושבי שכונות המצוקה של תל אביב וירושלים לא זכאים להן? התירוץ הוא כרגיל ביטחוני אבל גם זה שטויות. הרוב המוחלט גר במרחק דקות נסיעה מהקו הירוק והדרכים לשם בטוחות יותר מהדרך משכונת נווה יעקב לרחוב מלכי ישראל.

התיאבון חסר המעצורים של המתנחלים ידוע היטב לא רק לח"כים החרדים וליושבי ראש ועדות הכספים לדורותיהם. יודע את זה כל פקיד בכיר בעל זכות חתימה במשרד ממשלתי או ציבורי. על קרן השפע הנקראת 'החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציוניות' כבר הכול יודעים. מה שפחות ידוע זה הרישות המלא שלהם בכל מקום בו יש תקציב שניתן להסב אותו תחת כל שם שהוא לישובים שמעבר לקו הירוק.

הנה דוגמא טרייה ישר מהתנור: השבוע התברר לח"כים החרדים שיש פתאום בעיות משפטיות במשרד החינוך בסעיפים הקשורים לחינוך החרדי המופיעים בהסכם הקואליציוני. יש בעיה עם תקצוב תלמידי חו"ל; יש בעיה עם תגבור ההסעות; יש בעיה עם התקצוב הנוסף למוסדות הפטור. אבל ראו זה פלא: כל הסעיפים שהכניסו האריאלים והסמוטריצ'ים להסכם הקואליציוני הנוגעים למשרד החינוך עברו חלק, אין בעיות משפטיות, והכסף זורם בצינורות המקובלים כבאמנה איתו מימים ימימה. הימים היפים של ממשלת בנט-לפיד בכל הקשור למתנחלים נמשכים ואילו השותפים החדשים לממשלה הנוכחית נותרים רעבים.

גפני וחבריו יכולים להתנחם רק בכך שלא רק להם נמאס מהגחמות התקציביות והאידיאולוגיות הקיצוניות של אריאל וסמוטריץ'. הראשון שזיהה את פוטנציאל ההרס שלהם היה יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. להוותו הוא גילה זאת בליל פתיחת הקלפיות ולא חודש וחצי קודם. זיהוי מוקדם יותר היה גורם לו לשלוח את אריאל וחבריו לזרועות אלי ישי ולהניח להם להתרסק ביחד. לבנט הייתה תחושה אמנם שזה מה שעומד לקרות. כלומר: שאריאל וסמוטריץ' ייקחו לו שני מנדטים ויספקו בקושי מנדט אחד מההתנחלויות. היה לי חשש כזה, אמר בנט לפני כחודש בשיחה גלוית לב עם נציג חרדי בכיר, אבל מצד שני לא יכולתי להמר על פילוג שלא ידעתי מראש את תוצאותיו.

היום התוצאות כבר ידועות לו. החיבור עם המתנחלים לא רק שלא נשא ערך אלקטוראלי ישיר אלא אף הבריח קולות מהימין המתון והמרכז. הימין הלך למפלגת האם: הליכוד, והמרכז - משוש חייו הפוליטיים של בנט - הלך למקומות אחרים. השבר היה לא רק בירידה משנים עשר מנדטים לשמונה, את זה אפשר לתרץ במסע ה'גוואלד' המתוחכם של נתניהו בשלושת הימים שלפני הבחירות. השבר הוא באבדן החזון להגיע לראשות הממשלה או למצער לעמדת כוח משפיעה כמו חוץ וביטחון. בנט רצה לפרוץ מהמעגל הימני לאומני הצר ולחדור לשכבות הביניים הישראליות בדרך לשלטון או לשותפות מלאה בו. לא להפוך לסרח עודף שנתניהו מתחבל כל הזמן מאחורי הקלעים איך לזרוק אותו מהממשלה ולצרף במקומו כל מפלגה שפויה אחרת: המחנה הציוני, יש עתיד, ואפילו ישראל ביתנו. רק לא את מבעירי הבעירות בהר הבית ושואבי התקציבים חסרי המעצורים להתנחלויות.

בנט כבר נקט שני צעדים כדי להרגיע את שותפיו חמומי המוח (במובן הפוליטי, כמובן). הוא נתן גיבוי פומבי להוראה של ראש הממשלה לשרים ולחברי הכנסת שלא לעלות להר הבית, למגינת ליבם של אנשי התקומה. במישור התקציבי הוא משתף פעולה עם גפני מאחורי הקלעים ולפניהם כדי לבלום את העברת מחצית הסכום שיועד להטבות המס לכל הארץ לישובי הוילות של המתנחלים.

האם הצעדים האמורים יהיו ראשית מסע השחרור של בנט מהאחיזה הלופתת של אריאל וסמוטריץ'? לפי הרחש בחש בבית היהודי יתכן בהחלט שכן. מקורבי בנט מדליפים באופן חופשי שיתכן ובבחירות הבאות הוא לא ירוץ בראשות הבית היהודי במתכונתו הקיימת אלא בראשות מפלגה כלל ישראלית מסורתית שתכלול אישים מתוך המיינסטרים של הימין המתון. כדרכן של הדלפות על מהלכים לטווח ארוך, יש כאן, כנראה, גם מטרה לטווח קצר. בנט מאותת לשותפיו מהימין הקיצוני שכדאי להם מאוד להירגע קצת ולא לתת לנתניהו עילה ציבורית לזרוק את הבית היהודי מהקואליציה ולצרף מפלגות אחרות. ההרגעה אולי תניע גם אותו לשקול מחדש את המהלך להקמת מפלגה ישראלית חדשה המשוחררת מכבלי סיפוק הצרכים הבלתי נגמרים של המתנחלים. כמו שזה נראה כעת, בנט מתקרב כל יום לרגע ההכרעה.

חוזר לשנות התשעים
אם מנהל הדיור הממשלתי לא ימצא מקום טוב יותר עד סוף השבוע הנוכחי תמוקם לשכתו החדשה של שר הנגב הגליל והפריפריה ברחוב כנפי נשרים 7 בירושלים. יש לא מעט אנשים שזו הכתובת שלהם המתפללים שזה לא מה שיקרה. כלומר: שברגע האחרון ימצא מקום אחר. בין המתפללים הנרגשים: השר לשירותי דת דוד אזולאי, שלשכתו שוכנת שם בקומה השנייה.

אם התפילה לא תתקבל, צערו של השר יהיה כפול ומכופל. לא רק שהבוס הגדול שוכן בקרבת מקום אלא שהתכנון העכשווי הוא שלשכתו של דרעי תהיה ממוקמת ממש מעליו, וזה כבר אסון של ממש. כל המון היועצים שמונו לו ישירות מטעם דרעי בלשכה עלולים אף הם לעלות לקומה השלישית ולהעצים את תדמית הבובה התלויה על חוט שיש לו ממילא כעת. הרב אזולאי, השר דרעי רוצה אותך בלשכתו בחמש הדקות הבאות. אל תשכח לבוא עם הקפה.

גם אם חזון הבלהות הזה יתממש - יארכו עוד כמה שבועות עד שהשר דרעי יתפנה לטיפול קרוב יותר במשרד שמתחתיו. בשבועות הקרובים דרעי ואנשיו יהיו עסוקים בבניית המשרד החדש מהמסד עד הטפחות. מה שיש כרגע במשרד הנגב והגליל הוא חלקה קטנה שאין בה מקום להשתרע עבור יו"ר מפלגה בת שבעה מנדטים שלא עובר ממשרד הכלכלה הגדול כדי להצטופף בחמשת החדרים של משרד הנגב והגליל בתל אביב. התוכניות להרחבת המשרד הן גדולות. יהיה צורך בהרבה מינויים חדשים, בתוספת של תקנים שכבר התבקשה מנציבות שירות המדינה, וביציקה חדשה של תכנים במשרד הקטן והמנומנם.

דרעי איתר את הפוטנציאל של המשרד הקטן הזה עוד לפני שחימם את הכיסא במשרד הכלכלה. הקש והגבבא שאכל בכלכלה - ושלא יספרו לכם סיפורים שהוא עזב שם רק בגלל מתווה הגז - הצדיקו את האבחנה הראשונית שלו: מדובר במשרד שאם רק יוזרמו לו התקציבים המתאימים יכול להיות הבוננזה של כלל משרדי הממשלה. במובן מסוים אפילו יותר ממשרד האוצר,

וכך כך למה? מפני שתשעים ותשעה אחוז מתקציבו של כל משרד ממשלתי משוריינים מראש למטרות הקבועות בחוק. למשרד החינוך לדוגמא יש תקציב של עשרות מיליארדי שקלים. אפס, כי הכול כמעט סגור למשכורות המורים ולתחזוק השוטף של אלפי בתי הספר ומיליון ומשהו התלמידים. השר הממונה יכול לשחק עם קריטריונים ולשנות קצת סדרי עדיפויות אבל מדובר בתהליך ארוך שבדרך כלל לא מסתיים עד שהשר עוזב את המשרד. עיין ערך שינויי פירון שאף אחד מהם לא הבשיל תקציבית עד הסוף.

במשרד הכלכלה - המצב מבחינה זאת גרוע עוד יותר. התקציב קשיח לחלוטין ומוקדש בעיקר לסבסוד מעונות היום והכשרות מקצועיות. בתחום הראשון דרעי עשה את המקסימום שביכולתו כשביטל את אפליית האברכים שאינם עובדים בקביעת הדירוג לגובה הסבסוד. מעבר לזה הוא לא הצליח להעביר אישור תקציבי לבניית מעון אחד בעיר כלשהי. הנהלים הנוקשים הקבועים בחוק של המשרד לא אפשרו לאנשי לשכתו לעזור למשפחות שנתקלו בבירוקרטיה של המשרד ולא קיבלו את הדירוג הנכון.

במשרד הנגב הגליל לעומת זאת, אין שום מחויבות ממשלתית לנושא מוגדר שהמשרד אמור לתקצב אותה. בהגדרתו המשרד הוא הקופה הרזרווית של המדינה לעזרה לפריפריה לפי ראות השר הממונה. רואה השר שיש צורך בעידוד התיירות בגליל באמצעות תמיכה בסדרה של סיורי יין וגבינות - הוא יכול לשפוך לשם כמה כסף שהוא רוצה מתוך כלל התקציב העומד לרשותו. הדוגמא של סיורי יין לא נלקחה מהדמיון. כך נהג השר הקודם סילבן שלום כששפך כסף על מיזם תיירותי בשם 'דרך היין'. השר הנוכחי ביטל את המיזם לטובת מיזם חדש אחר: תמיכה במחנות קיץ של ישיבות ומוסדות תורניים המתקיימים בגליל. באחד מהם, מחנה בני תורה שהתקיים ברמת הגולן, הוא התקבל בתשואות ונישא על כפיים. הבחורים מחאו כפיים לשר הנערץ, המנהלים והמתווכים מחאו כפיים למי שחתם על הצ'ק שמימן את המחנה. והכול למען פיתוח הגליל. חוקי למהדרין מן המהדרין. אם לסילבן היה מותר לממן את השטות של דרך היין, לדרעי מותר לעודד את תיירות הקעמפים של הישיבות הקדושות. הללוי-ה.

ואת כל הטוב הזה הוא הצליח לבצע עם התקציב המקורי והמצומצם של המשרד שעמד על מאה וחמישים מיליון שקל בלבד. לפי ההסכם עם ראש הממשלה עתיד המשרד לקבל בשבועיים הקרובים עוד שלוש מאות מיליוני שקלים באופן רשמי. באופן לא רשמי יש דיבורים על תקציבים נוספים. מעבר לכל זה יש גם מה שנקרא בעגה הממשלתית כספי מצ'ינג. תרגום: על כל שקל שמשרד משקיע בפרויקט כלשהו הוא זכאי לדרוש שקל במקביל מהרשות המקומית או מהמשרד הממשלתי האחר העוסק אף הוא באותו תחום. בהערכה גסה עשוי תקציב המשרד המורחב לזנק עד קרוב לשמונה מאות מיליון ש"ח.

ועיקר העיקרים: החלוקה היא לפי הבנת השר וללא מחויבות לשום דבר שנועל לו תקציבים מראש. אין שר אחד בממשלה שעומדת לרשותו קופה קטנה גדולה כל כך. לא פלא אפוא שחרף אי הנעימות שבזיגזגים של מתווה הגז וחרף ההתקפות התקשורתיות הקשות, מתהלכים דרעי ואנשיו בכנסת עם חיוך של חתול ששם כף על דלי שמנת ומחפש מקום שקט להתבודד שם עם האוכל.

אף אחד מיועציו ועוזרים המאושרים של דרעי לא היה איתו בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים במשרד הפנים. אבל הם שמעו את הסיפורים וכבר רואים בדמיונם את עצמם משתלבים בחגיגה הגדולה. הסיפורים העוברים מדור לדור במורשת המפלגה (אם כי לא נראה שיוקצה להם ביתן מיוחד בבית מורשת מרן העומד להיפתח אי שם) הם נפלאים וברובם נכונים. אכן היו ימים נטולי קריטריונים בהם עמדה לרשות שר הפנים קופה של קרוב למיליארד שקל בכסף של אז לחלוקה לרשויות מקומיות לפי מיטב הבנתו.

דרעי חרש את הארץ בסיורים בלתי פוסקים ושפך כסף באופן חופשי בכל מקום בו הגיע להסדר עם ראש הרשות המקומית. בדרך כלל זה עבד כך: ראש הרשות קיבל תקציבים לפיתוח עירוני כללי והתחייב, לא רשמית אמנם, להעביר חלק מהכסף לשירותי הדת המקומיים, ובעיקר לישיבות ומוסדות תורניים. בהקשר לאותם ימים בלתי נשכחים מצוטטת אמרתו הידועה של מרן הגרא"מ שך זצ"ל על דרעי: "מה שהוא עשה למען עולם התורה בשנתיים, לא עשתה אגודת ישראל ארבעים שנה".

למרבה הצער, החגיגה הזאת נגמרה כזכור, בבכי מר. עוד לפני עלילת הכזב של התיק האישי החלו הדיווחים על ההזרמות של דרעי למוסדות תורה לעורר את תשומת הלב התקשורתית ומיד לאחריה את תשומת לב הפרקליטות. השיטה של תקצוב רשויות מקומיות בתמורה, לכאורה, להעברות למוסדות של התנועה ומקורביה הביאה לפתיחת התיק הציבורי נגד דרעי ולאחר מכן לפתיחת התיק האישי. גורלו של דרעי בתיק האישי ידוע. גורלו של התיק הציבורי היה קצת שונה. הוא התגלגל לאיטו בבית המשפט וההכרעה בו התקבלה רק לאחר שדרעי ריצה את עונשו בתיק האישי. באלול תשס"ג הוא זוכה בבית המשפט מארבעה מתוך חמשת הסעיפים שהוגשו והורשע רק בסעיף של תקצוב מוסדות 'קול יהודה' בראשות אחיו. העונש היה מינורי: שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס קטן של עשרת אלפים שקלים.

התקציב האדיר המיועד למשרד הנגב הגליל והפריפריה החדש, פלוס העדר המחויבות לפרויקטים משוריינים, פלוס ההגדרה המיוחדת של החלוקה 'לפי הבנת השר' - מחזירים את דרעי לעוצמה שהייתה לו במשרד הפנים לפני עידן החקירות. הוא שוב יחזור לסיורים ברחבי הארץ ויתקצב כל מטרה טובה וראויה אשר תוצג בפניו. הנגב והגליל יפרחו וכך גם מאתיים שכונות המצוקה שצורפו לאחריות המשרד החדש.

ובאשר לחששות מפני מה שקרה בעבר. אין ספק שדרעי למד את הלקח, ולא יהיה שקל אחד שייצא המשרד בלי פיקוח ואישור מראש של צוות משפטנים. לא תקום פעמיים צרה ולא חוזרים פעמיים על אותה טעות. דרעי של תשע"ו הוא אדם בוגר ובשל שראה כבר את הכול, ולא הצעיר של שנות התשעים שחשב שהעולם נמצא בכיסו. הוא ינתב את הכספים למטרות ראויות וירחיק מעליו את המאכרים והמתווכים שהכסף הגדול המונח בקופה יקרוץ להם. במקביל הוא יצטרך להתמודד עם ראשי הערים ומנהלי המוסדות שיזמו פרויקטים בהתאם למטרות המשרד ולהבהיר להם שגם אם אכן הוא חוזר לימים של שנות התשעים הרי שאין לו שום כוונה לחזור גם לראשית שנות האלפיים. ודו"ק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!