סבלנות, דרעי עוד יוציא מים מסלע

1.
אפשר לאהוב אותו. אפשר לשנוא אותו. דבר אחד בטוח: אי-אפשר להישאר אדיש מולו. כזה הוא אריה דרעי. השבוע קיבלנו עוד סיבה להעריך אותו: הוא יודע לקבל החלטות ולשחות עד סוף המסלול, נגד הזרם. ולא שלא אכפת לו מה אומרים עליו. בטח שמתם לב כי דרעי הוא אחד הפוליטיקאים היותר מתוקשרים במדינה. אין זה יד המקרה: הוא שומר על יחסים קרובים עם בכירי התקשורת הכללית והחרדית. הוא מבין את חשיבות המילה הכתובה והמשודרת ויודע ליהנות ממנה לטובת פעילותו הציבורית. ולמרות זאת, החליט מה שהחליט, הגם שידע כי יזכה לתואר "תרגיל", "זיגזג", "קומבינה" ועוד אי-אלו כינויים בלתי מחמיאים.

דרעי החליט כי תפקידו כשר הכלכלה – בקונסטלציה הנוכחית – נוגד את האינטרס הציבורי ששלח אותו לכנסת. הוא לא חשש להתייצב מול המצלמות ולהודיע: "אני פורש, אני פורש" (שזו, בעצם, גרסת 2015 לסיסמה של דרעי-שאגת אריה: "אני לא פורש, אני לא פורש").

אל תמעיטו בערכו של משרד הנגב והגליל, שנותר בחיקו. לפני שלושה חודשים, בעיצומם של ימי בין הזמנים, פגשנו את השר באמפי-פארק בקצרין העתיקה. היה זה ערב הצדעה במלאות יובל להקמת 'מחנה בני תורה'. חניכי ובוגרי המחנה, נהנו מהופעה מצוינת של ענק הזמר החסידי, אברהם פריד, עם שירים וביצועים הנוגעים היטב במנגנוני הרגש והקצב. ובכל-זאת, כשדרעי נכנס לאירוע, באיחור אלגנטי אופייני, בעיצומו של המופע, אף אחד לא נותר אדיש. מחיאות-הכפיים של הצעירים הנלהבים, הרקיעו שחקים.

מה הביא את דרעי לכאן? תהו ה'נַייסַעְנִים'. שמא אלה הם הגעגועים לימיו כנער בישיבת 'חברון', במחיצת רֶבּ ברוך-מרדכי? רק כאשר פצה את פיו מעל בימת האירוע, הובן ההקשר.

"אם לא תלמדו תורה, בסוף תצאו שרים בממשלה", פתח דרעי בחיוך. "הייתי שם בעולם התורה, ולצערי, אני קרוב לשלושים שנה בעולם אחר. לכאורה יש לך מאבטחים, רכב, עוזרים, נהגים, כותבים עליך ומדברים עליך כל היום. זה הכל 'הבל הבלים'. אנחנו הספסל האחורי, אתם 'שבט לוי' של עם ישראל. כל מה שאנחנו עובדים ופועלים זה כדי שתוכלו לשבת ללמוד תורה ללא הפרעות".

ואז הוא עבר לדבר פוליטיקה. הוא חשף לראשונה פרטים לא ידועים על המשא-ומתן הקואליציוני, שקיימה ש"ס מול בנימין נתניהו חודשים אחדים קודם לכן. "אתם בטח יודעים שדרשנו את תיק הפנים, כולל סמכויות במִנהל התכנון. היות ונתניהו לא יכול היה לתת לנו את זה, הוא הציע כתחליף את תיק הכלכלה. כפיצוי, הסכים להוסיף גם את תיק 'פיתוח הנגב והגליל'. זה מסוג התיקים הפחות-חשובים לכאורה. ברגע הראשון, זה היה נשמע לי כמו משרד חסר תוכן, שרק מביא כאב ראש... האמת, חשבתי לוותר על זה. סיפרתי על-כך לאחד מגדולי התורה. הוא אמר לי: 'אל תוותר על זה, קח את משרד הנגב והגליל'. עם יד על הלב, לא ירדתי לסוף דעתו, אבל נשמעתי לעצתו.

"היום", צעק דרעי לקול תשואות ההמונים, "היום אני מבין למה הייתי צריך גם את התיק הזה... את האירוע הזה, שכל-כולו הצדעה לכם – מאות רבות של חניכי ובוגרי 'בני תורה' – לא היינו יכולים לקיים, לולא התקצוב של משרד הנגב והגליל"...

מה הקשר בין הנגב והגליל למחנה המעביר אלפי תיכוניסטים באש התורה? לאלוקים פתרונים. תסמכו על אריה מכלוף. כך או כך, תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה מוותר על משרד הנגב והגליל. תקציב ל'בני תורה', מניין? ואם לא די בכך, היו צריכים לתפור לדרעי כעת – עם פרישתו ממשרד הכלכלה – תיק חדש, יש מאין.

אז מה נוכל ללמוד ממחולל המהפכה הספרדית? קודם כל, ללכת עם ההחלטות שלנו עד הסוף, בלי לפחד מה יגידו ומה יחשבו.

ומה למדנו על דרעי? שהוא יודע להוציא מים אפילו מסלע (ואין מים אלא תורה). אז תנו לו צ'אנס, הוא יחזור עם בשורות טובות ממשרד הנגב והגליל (אופס, כמעט שכחתי את המילה 'פריפריה'). בהצלחה.

2.
מועצת גדולי התורה של 'דגל התורה' עשירה בגדולי תורה. ובכל-זאת, אחד ויחיד הוא הגאון רבי יצחק זילברשטיין. מלבד גדלותו בתורה ובהלכה, הוא אוהב ישראל, ולפיכך גם אהוב על הכל. ניחן הוא בפה מפיק מרגליות, וחיוך אצילי אשר לא מש מפניו. כך הוא מצליח לחדור כל לב יהודי, גם אם זה אינו נמנה על הקהל הטבעי של ה'מפלגה' אליה הוא משתייך.

השבוע נתבקש הרב זילברשטיין לחוות דעה כיצד להינצל מרוע הגזירה, כאשר בחוץ תשכל חרב האינתיפאדה השלישית.

כדרכו, היתה לו תשובה מקורית לשאלה. הוא הביא את הפירוש לזעקת הנביא ישעיהו " חִדְלוּ הָרֵעַ": "חדלו לכם מלהרע איש לאחיו".

"הלב כואב", אמר הגר"י זילברשטיין, "לראות איך אנשים מתנגחים איש באחיו: צרוּת-עין בין שכנים, שלום-בית רעוע בין איש לאשתו, כל מיני מריבות על שטויות, דיבורי לשון הרע ורכילות איש על רעהו. צריך לדעת, שכל מריבה היא צרה.

"אם היינו מסתכלים על כל מריבה בין איש לרעהו בידיעה שהיא ממש גורמת לעוד יהודי להידקר רחמנא לצלן, לעוד יהודי להיפגע מאבן, אזי כשהיינו רואים יהודי מתקוטט עם חברו, או לא מפרגן לו, או מדבר עליו לשון הרע, היינו רצים אליו וזועקים: 'ר' איד, תפסיק, רחמנות, אין לנו כוח לעוד פיגועים, הדיבורים שלך מביאים פיגועים, צורת ההתנהגות שלך מביאה צרות על עם ישראל, זה מביא חולאים רעים וקשים".

שמעו ותחי נפשכם.

3.
חשבתם שיש ויכוחים בין חרדים לחילונים? תחשבו שוב.

שני פוליטיקאים חילונים התייחסו השבוע לסוגיית החוק לגיוס החרדים, בעקבות סירובם של הנציגים החרדים לאשר את התקציב ללא שינוי החוק הארור.

האחד, שר הביטחון בוגי יעלון, אמר בבוקר יום ראשון, בראיון לידידי מרדכי לביא ב'קול ברמה' (כבר לא): "בתקופה שעסקנו בחוק שביקש לכפות גיוס על החרדים, מספר המתגייסים ירד. יש עוד נתון מעניין, שגם מספר תלמידי הישיבה שפנו ללימודים אקדמאים ירד. אפשר לראות את זה".

השני, שר האוצר המודח יאיר לפיד, אמר שלושה ימים לאחר-מכן בערוץ 2: "היום אתם מבינים שהשוויון בנטל הצליח. יש עליה של 40 אחוז בגיוס לצה"ל, ויש עליה של 300 אחוז ביציאה לעבודה. זה דבר שעובד ומחבר את עם ישראל ולא מפריד".

זה מול זה.

אז מי צודק, הדמגוג הצבוע או הביטחוניסט הוותיק? את התשובה אתם בוודאי יודעים.

עד מתי יעניקו עיתונאים מתוכנו – בתום-ליבם ובחיפושיהם אחר האייטם הבא 'לסגור את השעה' – בָּמָה חרדית-תקשורתית למשחק 'הסתה-שנאה-אהבה' שמנהל יאיר לפיד מול ציבור שומרי התורה והמצוות? הלוואי וידעתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!