"כשאנשים שומעים שאני רפתנית הם בהלם"

שעת ערב די מוקדמת. על פי רוב אני לא מצליחה להיות נינוחה ורגועה ברמה כזו של תשומת לב אישית לכל ילד, וסיפור לפי בחירה של כל אחד, זה כבר יותר בנוסח: "הכנתם מערכת למחר? שיעורי בית נשארו? קדימה, מקלחת".

אני מקפידה על חיבוק ונשיקה – זה ברור! אבל המירוץ של החיים לא מותיר בידי יותר מדי זמן רגוע, מלבד סופי שבוע. אבל כשיש לך בבית נסיכה בת שלוש, שכולם נולדו לכבודה, כפי שהיא בטוחה, את מוצאת את עצמך עושה 'פוס' כזה ונושמת עמוק. "סיפור"! היא דורשת בטון מצווה, תוך כדי שהיא כבר דוחפת לך ליד את הספר שבחרה.

ברור שמה שהייתי רוצה לעשות זה לספר לה כל יום כמה ספרים, אני משקיעה מאוד בספרים, שיהיה ברור, אבל פחות בזמן הסיפור במשך השבוע. באותו ערב, כמעט כרגיל, היא בחרה בספר על חיות. איך שהגענו למושיקו הרפתן, שהתחיל להסביר לילדים כיצד חולבים את הפרה, נזכרתי באותו יום שסיפרו לי שבמושב תל עדשים ישנה רפת בה עובדת רפתנית... כן כן, רפתנית. תסלחו לי, וגם היא, מיד דמיינתי איכרה כבדת גוף כזו מהסיפורים של פעם. מי שמע על רפתנית?

אז החלטתי שאני חייבת לדבר איתה. מסתבר שבאותן שעות שאני מספרת סיפור לקטנה, גם היא מרדימה שתי בנות. קלטתם? "אני בת 32", היא אומרת לי בטלפון ואני מיישרת חזרה את הלסת שלא תברח מהמקום. אישה צעירה, אמא לשתי בנות, במקום ידי איכרה, תמצאו ידיים צעירות עם ציפורניים משוחות בלק מוקפד. שמישהו ייתן לי כוס מים... או חלב...



"הרפת אצלנו עברה מאמא לבת", משתפת ענבל סימוני. "אני דור רביעי לרפתניות. למעשה משק עובר לבן ממשיך, אבל אמי ז"ל הגיעה ממשפחה של בנות בלבד, וכך הפכו הבנות במשפחה לרפתניות".

היא איבדה את אמה בהיותה בת 13 שנים בלבד. אביה, שלקח על עצמו את כל עניין הרפת, נפטר לפני שבע שנים. "בצוואתו הותיר לי את הרפת", היא מספרת.

על אף שתכננה לעסוק בחינוך גופני, ואף החלה לימודים בוינגייט, הבינה שלא תוכל לשלב את המקצוע עם ההורות והפעלת הרפת. היא זנחה את הלימודים לטובת צוואת אביה, למקום בו למעשה גדלה. "אני לא מכירה משהו אחר, וגם הבנות שלי גדלות למציאות הזו".
"יש משהו מדהים בעבודה שלי, לקום ברבע לארבע בבוקר, ליהנות ממה שיש ליקום להציע על הבוקר, זריחה, עבודה עם בעלי חיים שהיא מדהימה –. זו עבודה שהיא אהבה, כי ללא אהבה אי אפשר באמת להיות רפתנית.



יש גם רגעים קשים וויתורים. את רוצה לצאת לאירוע ופתאום המלטה של עגלים, שעות העבודה הארוכות בכל מזג אויר, אבל בכל דבר בחיים יש את הטוב ואת הרע.
ענבל מקבלת תגובות נדהמות מאנשים ששומעים על תחום עיסוקה. "את? רפתנית? עם הלק והכל?" גם בן זוגה מגיע מהתחום, אולי לכן זה לא מוזר לו. לענבל ברור שלאדם מבחוץ יהיה קשה לקבל מציאות כזו.

אוכלים אצלך בבית מוצרי חלב? אני שואלת אותה. "בוודאי", היא מחייכת. "גדלתי על מוצרי חלב וגם אצלי בבית אלו מוצרי צריכה ברורים: חלב , גבינה וכו. תורמים לגדילה ולהתפתחות – כמובן שאני תמיד אומרת שכל דבר טוב במינון הנכון. לא צריך להגזים".



ואם נראה לי שאצל ענבל שותים רק חלב ישר מהפרה, אני טועה. "אני בהחלט קונה שקיות חלב במכולת. מטעמי זמינות. אני לא באמת כל פעם יכולה לחלוב, להיכנס הביתה להרתיח וכו'..." אני שואלת אם יש הבדל בטעם והיא עונה שבוודאי. בעיקר בשל אחוזי השומן המשתנים. "חלב שישר מהפרה אינו הומוגני. אם אני מרתיחה את החלב ושמה בכלי, תמיד תהיה את השכבה של השומן למעלה", היא מסבירה, ואני מנסה לדמיין את כוס החלב שלי במושב, כזו שהיתה עד לפני שעה עוד בעטין הפרה. זה כמו לחיות בתוך סיפור, אני חושבת על עצמי. חיים כל כך שונים משלנו בעיר...
החברים מהגנים של הבנות מגיעים מדי חג שבועות לרפת – ויוצאים נפעמים. "אני תמיד אומרת לחברים מהעיר שיביאו את הילדים לראות שהחלב יוצא מפרה, ולא משקית בסופר", מספרת ענבל.
לפני סיום אני לא מתאפקת: יש לך מגפיים כאלו של רפתנים? אני שואלת.



בטח, היא עונה בצחוק מתוק. גם לבנות יש. מגפיים ורודים מדליקים. כיף!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!