אם הנרצחת דומעת: "הקראנו לילדים סיפור, כמו לך"

אמש התקיים אירוע "שלושים" לרצח הקדושים איתם ונעמה הנקין הי"ד, שנרצחו בתוך רכבם בשעה שהיו בדרכם חזרה לביתם בנריה, מביקור אצל חברים בשומרון. הילדים שישבו במושב האחורי, ניצלו לאחר שאיתם חילץ אותם – ורק אז נכנע למלאך המוות.

במהלך האירוע נשאה דברים מול אולם מלא, הילה ערמוני, אימה של נעמה, וסיפרה על גבורתו של חתנה הי"ד:

"הילדים המדהימים ניצלו בזכות מעשה גבורה שאין כמותו של אבא שלהם, האמיץ". אמרה. "בבירור עם בני המשפחה מתברר שאיתם ניסה להיאבק במחבלים. המחבלים עמדו משני צידי הרכב ואז אחד מהם, שעמד מול השני, ראה את איתם נאבק במחבל השני, ירה ובעצם פצע את חברו, ולכן שניהם נמלטו משם מייד בלי שפגעו בילדים".

ערמוני לא התמקדה בפרטי הפרטים של אירוע הדמים, היא התמקדה במשמעות, ופתחה בשיר של המשוררת רבקה מרים על השמות שבהם אנו קוראים לקל בתפילה – "גדול, גיבור ונורא", ואמרה ששם השם – הוא מהותו. "התפילה היא לפעמים הלל של תודה, ולפעמים נהי של קינה. הקל גדול גיבור ונורא, גם כשטוב וגם כרע. ואני מוסיפה, על גדול וגיבור ונורא – גם ברוך דיין האמת.

"לפני כמה ימים הרגשתי חיבוק חזק מלמעלה, חיבוק מנעמה. חיבוק שמחזק, שאומר לנו שהילדים בידיים טובות. שאנחנו וכל המשפחה נצליח להעניק לילדים חיים מאושרים. שהילדים בידיים טובות. שאנחנו, סבא חנן וסבתא הילה, יחד עם סבתא חנה וסבא יהודה, והאחים והאחיות והמשפחות הנפלאות משני הצדדים, כולנו בעז"ה נעניק להם חיים מאושרים, חיים של אהבת תורה ויראת שמים.

והנה אנחנו כאן, בת יקרה שלי, וחודש עבר, ילדיכם מסתכלים כל אחד בדרכו על חייהם החדשים בביתם החדש הנושא את השם החדש: הנקין-ערמוני.

ברגעי הבוקר המתוקים איתמר מתעורר ומתחיל לפטפט. מאז, נעמה ואיתם, צמחו עוד שתי שיניים. הוא מתיישב בחיוך מנצח, והוא החל לזחול במרץ רב, מול עינינו הדומעות מולו, דומעות על רגע אחד מיני ספור שלא תחוו.

ניצן ונטע מחבקים אותו חזק חזק, לפעמים חזק מדי, ומתן הבוגר אומר להם שהוא לא צעצוע ושיזהרו, ואני עונה כמו שאת היית אומרת: מתן, זה בסדר, את החינוך אתה יכול להשאיר ל... ופה עוצרת. לסבא וסבתא? ואז אני בוכה ונטע מבקש לתת לי נשיקה. ואז החתול מצטרף לחגיגה. היית מאמינה שאני אסכים לחתול בבית? אבל אבא שלך הלך עם כולם לווטרינר והם חזרו עם חתול ג'ינג'י.





בארוחת ערב כבר התחלנו לקרוא ספר בהמשכים, ממש כמו שקראנו לישי ולך.

ארונות הילדות של הילדים שלנו התמלאו שוב בבגדי ילדים. יש לניצן כמה חברים חדשים, ואפילו שניים שהוא מבקר בביתם. המרפסת שלנו הפכה לחדר משחקים נפלא, וארון הספרים גדוש ספרי הקודש של איתם יעבור בעז"ה בשלמותו מנריה אל ביתנו ויהיה אבן שואבת לילדים. מתן ממשיך להצטיין בתלמוד-תורה בנריה והצוות המופלא לא מש ממנו לרגע. בבית הספר בטלמון משתדלים מאוד למען ניצן, אך בהחלטה משותפת של הסבים והסבתות, הוא יעבור לבית הספר הקרוב בפדואל. נטע השתלב בגן בפדואל כאילו היה שם תמיד, ואיתמר – נו, איתמר ממיס את הצוות במעון. גם אחרי הצהריים אנחנו משתדלים ליצור שגרה מבורכת, ובימי רביעי מצטרפים סבא חנה וסבא יהודה האהובים ומעשירים כל כך את עולם הילדים. אנחנו מדברים עליכם כל הזמן. מה הכנתם בחוג אפייה, מה אימא סיפרה, מה אבא לימד, ונטע מבקש כל לילה ב'שמע ישראל' שלא יהיו חלומות רעים ומחשבות רעות, 'כמו שאמרנו בנריה'. לפעמים מציף הגעגוע הסואן את הכול, וסכר השכחה המגן נעלם. כך כשנטע אומר פתאום: 'לפני שאבא ואימא מתו, אחרי ההבדלה ניגנו בגיטרה'.
וכשניצן רוצה לדעת אם כשתפגשו בתחיית המתים הוא יישאר באותו גיל.

וכשמתן הגיבור שלנו תיאר אחר הצהריים מיוחד בנריה, וברור שאתם חסרים לו כל כך.
ואנחנו מחבקים אותו חזק חזק, ומשתדלים להיות חזקים עבור הילדים החכמים והרגישים והחזקים האלה. אנחנו מנחיכים את שניכם לידינו תמיד בסלון, משוחחים אתכם כמו פעם, רק קצת אחרת.

ואם קצת מתבלגנים העניינים, ונסדקים הכללים שהתחלנו לטעת, כי אכן המעבר מסבתאות רגילה לסבתאות שכזו לא קל לנו, אנחנו נזכרים בציטוט המופלא ששלחת לנו, נעמה, של אישה שהערכתם מאוד, על הנתינה, שצריכה להיעשות ללא ציפייה לתמורה. שיש להפסיק לצפות שלחיצה על כפתורים תפעיל את הילד. רק לתת ולתת, כמתנת חינם.

בחרנו, אבא שלך ואני, לדבוק בחיים למען החיים, ואת היגון – שהוא ללא סוף וללא גבול – להניח בצד בינתיים, עד יבשיל הרגע. סליחה ומחילה מכל האנשים הנפלאים שרוצים לחלוק עמנו את כאבם, הרוצים לספר ולספר על כל הטוב שהיה בכם, על האור שהארתם להם, שעל חלקו כלל לא ידענו. חכו לנו, אנשים טובים. אל תתייאשו. תכתבו ותתעדו כדי לא לשכוח. סליחה ומחילה מכל מי שביקש לסייע, לבקר, לחבק, להסיח את הכאב, ואנחנו ביקשנו – לא כרגע. תודה ללא גבול לכל האנשים הטובים המסייעים לנו בשקט, באצילות שאין כמותה, שנותנים לנו את הכוח להמשיך בשליחות הגדולה מכל, שנתן לנו הקל הגדול הגיבור והנורא".

תודה לסיון רהב מאיר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!