חבל שישמעאל לא נשחט • טורו של ברוך מרזל

לא לחינם נחשבת עקדת יצחק לפסגה בעבודתו של אברהם אבינו את בוראו, ובכלל – ביחסו של המין האנושי כלפי שמים. בראש השנה אנחנו קוראים בתורה על אותו מאורע, והשופר המעורר אותנו לתשובה בא גם על-מנת שיזכר לפני ה' אילו של יצחק. אותו מקום בו אירע המאורע הנשגב – הר המוריה – נקבע לדורות עולם כמקום בו ישרה ה' את שכינתו בעולם, ועד ימינו אנו עיני כל העמים נשואות לשם, והישמעאלים אוחזים בו בכל כוחם משום שהם מבינים שכאשר נשוב לבנות שם את בית ה', אזי תשרה השכינה בישראל ויאבד כל סיכויים במאבק על הארץ.

ואם כבר הזכרנו ישמעאלים, נאמר מילתא דבדיחותא, בתקווה שהיועץ המשפטי לממשלה עסוק מדי בלהגן על מחבלים רוצחים, וממילא אין לו זמן לעיין בבדיחות שלי –

ליהודים יש בעיה. הם שואלים מדי הרבה שאלות. הרי הקב"ה אמר לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", ורק אחר שאברהם שאל כל פעם, כפי שלמדונו חז"ל, שהרי יש לו שני בנים, אמר לו ה' בפרוש – "את יצחק". מדוע שאל כל-כך הרבה, הוא היה צריך פשוט לקחת את ישמעאל, לשחוט אותו ולחסוך לנו כל-כך הרבה צרות...

אולם ברצינות, פרשה זו צריכה עיון רב, מה באמת היה כה מיוחד באותו מעשה של אברהם אבינו. עצם מסירות הנפש לא הייתה יחודית לעקדת יצחק, וזה שהיה מוכן להרוג את בנו לכאורה נוגד את יחס התורה לפולחן המולך, אותו היא מתארת כאחת התועבות של עמי כנען, שאסור ללכת בעקבותיו.

בכדי לעמוד על מהות מעשה העקדה, יש להתחקות אחר כלל פעילותו של אברהם אבינו בעולם. אברהם הרי ידוע כעמוד החסד, כאדם שמטיב לבריות, משתדל למענם ומדריך אותם בדרך הטוב, וכן אמר הכתוב על אברהם בפרשתנו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את־בניו ואת־ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, י"ט). תכונות אלו של אברהם היו ידועות לכל, אולם מפני מה הוא היה בעל חסד? מפני ציווי ה', או שמא מפני שהיה בעל לב טוב מטבעו, וכפי שעד היום ניתן למצוא בקרב יהודים שאינם שומרים מצוות, ואפילו בקרב אומות העולם, אנשים שעושים חסדים גדולים מבלי לקבל תמורה.

אנחנו כמובן יודעים את התשובה, אולם על-מנת שהדבר יתגלה בעולם, ה' ערך לו ניסיון בו נצטווה בפעולה שהינה הפוכה לכל מהותו. ציווי העקדה העלה את אברהם על מסלול התנגשות, לכאורה, בין טבעו הרחמן לבין ציווי הבורא. משום כך הייתה עמידתו באותו ניסיון פסגת ההתבטלות האנושית בפני בורא עולם, פסגתו של המושג "עול מלכות שמים", אשר למענו נברא האדם. וראוי בעניין זה להביא את דברי הגר"א באמרי נועם על מסכת ברכות דף ל"ג:, וז"ל:

"שאין השלמות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מידות הפוכות דהיינו מידת הרחמניות ומדת אכזירות, לפי שכשהאדם נוהג במידה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא יש לומר שכך הוא טבעו, אבל כשיש לו שני מידות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק. לכך נתן הקב"ה לישראל מצוות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה... ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה... לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים, לפי שבשני מצות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב... וז"ש בעקידה "עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה". וקשה, מאי לשון "עתה ידעתי", והלא הוא היה צדיק גם מקודם לכן. אבל לפי מה שאמרנו אתיא שפיר, לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המידה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיו אומרים שאברהם איננו צדיק גמור, אבל בעקדה שעשה מדות אכזריות גם כן, עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור". כל מילה מיותרת אחר דבריו המאירים של הגאון.

סמלי הדבר, כי בדיוק השבת, כאשר נקרא את פרשת העקדה, יחול יום השנה לזכר מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד. יותר מכל דבר אחר, היה חשוב לאותו ענק להדגיש את אותו עיקרון של קבלת עול מלכות שמים בשלמות, ולא לחינם פתח את ספרו האדיר "אור הרעיון" בנושא זה, והמשיך לכל אורכו לבאר וללבן אותו בשלמות. וכמה פעמים חזר והדגיש, כי מי שעושה מעשים טובים, ואף מצוות של תורה משום שהוא "מסכים" ו"מקבל" את אותן מצוות, את אותם מעשים, אינו באמת מקיים מצוות, והוא החטיא את מטרתו כאדם. רק כאשר אדם מקיים את מצוות ה' ונכנע למושגיו משום שה' ציווה כך ולא משום כל סיבה אחרת, אז הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים באמת. אז ניתן לומר עליו כי זכה להידבק במידתו של אברהם אבינו. הרב כהנא היה נאה דורש ונאה מקיים, הוא עצמו בחייו הפרטיים היה בעל חסד עצום, איש רחמן ונעים לבריות. אולם כשנצרך לצאת למאבקיו הציבוריים למען עם ה' וכבוד שמים, ידע לאזור אומץ ולצאת כגיבור אלי קרב. מי יתן לנו תמורתו!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!