מעשה בשבוע סוער וגשום במיוחד • טור שבועי

א.
השבוע התחלנו לחוש בטעמו של הגשם. הקיץ חלף לו ואתו היובש והרוח הצחיחה, והנה נכנסנו בסייעתא דשמיא למערכת חורפית וגשמי ברכה ירדו בכל הארץ. בכל ירידת גשמים הלב מתרחב. מפתח הגשמים שלא נמסר לאף שליח, ומוחזק כל העת בידי בורא עולם, הסתובב על מנעול השמים וגשם של ברכה ירד והרווה את האדמה.

למרות שעונת הגשמים בארץ ישראל יכולה להיפתח מיד לאחר חג הסוכות, תיקנו חכמים להמתין עם בקשת הגשמים עד לז' בחשוון. מדוע? כיון שבימי בית המקדש היו כל תושבי ארץ ישראל עולים לרגל לירושלים. היהודי שהתגורר במיקום הכי מרוחק מירושלים התגורר על גדות נהר פרת, והמסע אל ביתו ארך כשבועיים. כדי שגם הגרים במרחקים יוכלו לשוב לביתם בנוחיות מבלי להתעכב בדרכים בוציות, התעכבה בקשת הגשמים עד לז' בחשוון.

השבוע נתקלתי בכמה וכמה מקרים, של אנשים שהתכניות שלהם "מעט" השתנו בעקבות הסופה והסערה. אינני מדבר על אותן עשרות אלפי משפחות שנותרו בלא חשמל למשך מספר ימים (ואולי ארחיב על כך בעתיד), אלא דווקא על אנשים שהגיעו ליום המרגש ביותר בחייהם, אך היו צריכים לשנות מעט את התכנית.

במהלך השנים האחרונות, כמעט מדי ערב אני נוהג לצאת עם "צאת הכוכבים" ללוות זוג לחופתו. זו שליחות שהוטלה עלי על ידי רבותי, ואני משתדל למלאות אותה נאמנה. לחתן עוד ועוד זוגות כדת משה וישראל, בלא להתפשר על אף הלכה או מנהג.

אחד המנהגים של בני אשכנז, זו ההקפדה שהחופה תהיה דווקא תחת כיפת השמים. כמה טעמים והסברים בדבר. נציין שניים מהם: המשמעות הסמלית הראשונה, זו סגולה שכשם שאי אפשר להרע לכוכבי השמים, כך לא תקרה תקלה או מכשול או כל דבר רע לבני הזוג. הסיבה השנייה שעושים את החופה תחת כיפת השמים, כיון שזרעו של אברהם אבינו התברך בפרשת השבוע שלנו, פרשת וירא, בברכה "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם... " וזו גם הברכה שאנו מאחלים לזוג תחת החופה: בנים ובנות, נכדים ונכדות רבים ככוכבי השמים...

ביום הסערה חיתנתי זוג, שעוד קודם שעת החופה, במפגש הקודם שערכנו, סיפרתי להם על הסגולה המיוחדת לערוך את החופה תחת כיפת השמים, והם כל כך התרגשו מכך, שהם לא וויתרו על הסגולה גם כאשר התברר להם שבחצר האולם יורד גשם שוטף. האורחים המתינו והמתינו, "הבופה" נפתח רשמית, אך הזוג לא וויתר, ועד שפסק הגשם למספר דקות, לא התקיימה החופה. אכן, מי כעמך ישראל. זה ריגש אותי מאוד.

יום לאחר מכן, זוג נוסף שהתחתן "ביער" בחדרה הודיע לי נחרצות שהוא בשום אופן לא מוותר על חופה תחת כיפת השמיים. בעניין הזה נחלץ לעזרתנו הבעלים של גן האירועים, ידידי ניר שפר, שדאג לעטוף את כל הציוד, הרמקולים ושאר חוטי החשמל באזור, בכדי שלא תהיה סכנה לאורחים, וערכנו את החופה עם טפטופי גשם, שגם זה סגולה לברכה ושפע.

רעיונות נשגבים ניתן ללמוד מהחופה, ובייחוד בהקשר של פרשת השבוע. טקס הנישואין מתקיים מתחת לחופה, והיא מסמלת את הבית העתיד להיבנות עבור הזוג המיוחד. שימו לב שהחופה פתוחה מכל צדדיה, בדיוק כמו אוהלם של אברהם ושרה שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, בכדי לרמז לחברים והקרובים שהם מוזמנים להתארח ללא הגבלה. אגב, וזאת הקבלה שהזוג מקבל על עצמו שיהיה ביתם פתוח לרווחה כביתם של אברהם ושרה...

ב.
ביום הסערה הגדול, קיבלתי טלפון מבוהל מאשתי שתחי'. היא נסעה לתומה ברחוב בן צבי בחדרה, כשבאחת הכיכרות בלא משים, היא נכנסה לתוך שלולית גדולה. הרכב כמובן ספג כמויות רבות של מים, והמנוע כבה. לצאת מהאוטו היא לא יכלה, והרכב החל לשקוע בשלולית. האוטו החל להתמלא אט אט במים, והיה ברור כי צריך לבוא צוות חילוץ שיוציא אותה משם.

ישתבח שמו, בחסדי שמים, יש בחדרה אנשים טובים באמצע הדרך. חיש מהר הגיעו למקום איש "אור ישראלי" מני משש יחד עם אנשי זק"א ר' לירון עמר ור' חזקי מנת ובמבצע משותף חילצו אותה מן הרכב. (אגב, במשטרה ובכוחות ההצלחה הרשמיים של מדינת ישראל התשובה הייתה כל הזמן ש"הקריאה בטיפול". מי יודע מה היה קורה אם היינו צריכים להמתין להם לסיום הטיפול...)

לאחר שהסערה שכחה, ואפילו כבר הזמנו שגריר (מקום 57 בתור למי שהתעניין), התיישבנו יחד בכדי לנסות להבין כיצד קרה הדבר הזה? הלא אף אחד לא ייכנס בכוונה תחילה לתוך שלולית אימתנית שכזו. ואם הרכב שקע בתוך המים, אתם יכולים לתאר שלא היה מדובר בשלולית זעירה. אז מה קרה שם???

אשתי, כידוע לכולם, תמיד מרוכזת בנסיעה, לא מדברת בטלפון ואף לא אוחזת בו, אפילו לרגע, ובכל זאת... אז מה קרה שם???

האמת, אין לי תשובה ברורה לעניין. אך מכך אנו למדים את הרעיון בו פתחנו, שאין לאדם שום שליטה על התכניות שלו. אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבות ותכניות, ולמצוא את עצמו בלא לשים לב תקוע בתוך שלולית כשצוות חילוץ עם ג'יפ למבצעים מיוחדים מחלץ אותך.

כולנו יכולים לכתוב ספרים שלמים על ימים שבהם קמנו בבוקר עם תכניות וסיימנו אותם בלא להבין כיצד התגלגלנו לכל המקומות.

בשבת האחרונה ראיתי בבית הכנסת את העלון הנפלא "מטעמים לשולחן שבת" היוצא לאור כבר קרוב ל-20 שנה על ידי "אוצרות". זהו עלון צבעוני עם סיפורים קלילים ומסרים יוצאי דופן. ממליץ לכל אחד לחפש אותו בבית הכנסת. גולת הכותרת של העלון, זה ציור קליל ומקצועי של אמן הקריקטורות יוני גרשטיין.

האמת, לא היה לי זמן לקרוא את הסיפורים שם, אבל הקריקטורה תפסה את עיניי. ראו שם שתי מכוניות עומדות ברמזור, וכאילו מדברות אחת עם השנייה. מכונית אחת אומרת לחברתה: "ממש משמיים, תכננתי לטייל בחיפה, והגעתי לירושלים..." והשנייה עונה לה "מוליכין אותנו"...

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. זו אכן תמונה שווה אלף מילים. גם אנו כבני אדם מרגישים שאנו מנהלים את חיינו. אנו מחליטים מתי נצא ולהיכן נגיע. אך בסופו של דבר אנו מונהגים מלמעלה. יש בורא לעולם שמוליך אותנו לכל מקום והוא הקובע להיכן נגיע ומתי.

בברכת שבת שלום ומבורך

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!