לדרעי אין פריבילגיה לתרגילים: טורו של אבי בלום

אל הלשכה המפוארת מבין משרדי השרים, שנבנתה ועוצבה בתקופת השר שנודע בהתנזרותו ממנעמי השלטון, אהוד אולמרט, הגיעו בצהרי יום שני בזה אחר זה חברי הכנסת של ש"ס - לישיבת סיעה סגורה הרמטית לתקשורת. ח"כי ש"ס השתדלו שלא להרבות בשיחה עם אנשי תקשורת, מאז הופיע דרעי במוצ"ש באולפני ערוץ 2 והודיע כי הוא שוקל להתפטר ממשרד הכלכלה כדי לאפשר את אישור מתווה הגז. מהישיבה הם קיוו לצאת עם דף מסרים ברור שיאפשר להם לעלות סוף-סוף לשידור ולהסביר לאן מועדות פניו של יו"ר ש"ס.

היועצים המתינו בחוץ דרוכים, יושבים ליד קרטונים ריקים ומתלבטים האם להתחיל לארוז את החפצים. מוקדם יותר דווח להם כי לוח הסיורים של דרעי בוטל לאלתר, מהיום למחר. בלשכת ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין שהפכה בשבועות האחרונים לחדר מלחמה – נתקבלה מאזור כביש המנהרות 'התרעת ביטול ביקור' של שר הכלכלה שנועד להתקיים למחרת, ביום שלישי.
אחרי שעתיים וחצי של מלל שמחצית מהן הוקדשו לשאלה 'מי הדליף מה', התפזרו חברי סיעת ש"ס, גוררים רגליים ביציאה – כמו בכניסה. "נו, קיבלתם תשובות?", שאלתי את אחד הח"כים. "לא", הוא השיב, "תשובות לא קיבלנו. תירוצים שמענו". כדי שהבלבול יהיה עקבי, שעה קלה אחרי סיום הישיבה עודכנה לשכתו של מאיר רובינשטיין בביתר עילית כי הסיור למחרת היום, הוחזר ללוח הזמנים. בסיור עצמו הודיע דרעי שביתר עילית תצורף למשרד 'הנגב והגליל'. עבור ראש עיריית ביתר עילית, מירון תמיד הייתה במרחק חמש דקות נסיעה.

סאגת מתווה הגז, הוגדרה על-ידי דרעי זה מכבר כתאונה מקרית ולא כפיגוע מתוכנן. בשבועות האחרונים הוא גלגל בראשו את כל התרחישים האפשריים, כולל אופציית קיצון של התפטרות אישית מחברות בממשלה וגלגול הכדור לעברו של נתניהו. זו הסיבה שדרעי נמנע, למרות הכרזתו, מלפנות את מקומו בכנסת לחכ"ל מיכאלי מיד אחרי החגים, במסגרת החוק הנורווגי. הוא לא עשה זאת כאות הזדהות עם יעקב אשר, אלא על מנת להותיר בידיו את כל האופציות פתוחות, כולל 'אופציות מעוף' – מהממשלה.

הכתובת הייתה על הקיר, כולל זה שמולו אתם ניצבים. בשבועות האחרונים נכתב כאן על תסכולו של דרעי במשרד הכלכלה והאכזבה ממבנה המשרד שמרובה בפגישות ודיונים וממועט בתקציבים לא צבועים. דובר על כך שהמקום היחיד בו יכול דרעי להוציא החלטה אל הפועל מהיום למחר – הוא בתחום מתן היתרי העבודה בשבת. הגיעו הדברים לידי כך ששרים בכירים מהליכוד הפכו את שר הכלכלה לגוי של שבת, זה שבחתימתו יהפוך קודש לחול.

רק שבסופו של דבר כל הסיבות הללו לא מתכנסות להסבר אחד שיניח את דעת הקהל. לך תשכנע את מסעודה משדרות ואת אמנון מגבעתיים כאחד, שמה שנראה כמו קומבינה שקופה – הוא בכלל מהלך שנועד לטובת השקופים. אלי ישי שראה את דרעי בערוץ 2 וזיהה את נקודת התורפה התקשורתית,
הגיח בערוץ המתחרה, ירה מטווח אפס ושב למנהרה.

בצאתו מאולפני 'פגוש את העיתונות' במוצ"ש, דרעי העריך שמתוכנן לו שבוע קשה ומיהר ללבוש שכפ"ץ תקשורתי. במדינה בה כל יום טומן בחובו סנסציה חדשה, הכותרות הלא מפרגנות תחלופנה במהרה. הבעיה היא, שאמון הציבור - מתקלף כמו שכבות בצל. מתקלף וצורב. לדרעי אין את הפריבילגיה לנקוט במהלכים שמזכירים את התרגילים שנרקחו עם חיים רמון בחדרים אפופי עשן בשנות השמונים. עוד שניים-שלושה תרגילים מהסוג הזה יגרמו לכך שפרצופו של אביר המעש והמתריע הלאומי אלי ישי יחזור להופיע על המרקעים בתדירות גבוהה, ולא רק אחת לחצי שנה.

נקמה פושרת
מי שניצל את היעדרותם של ח"כי ש"ס מבניין הכנסת בצהרי יום שני היה יו"ר ועדת הכספים ח"כ מוישה גפני. הוא 'פתח שולחן' במזנון והמשיך להלום בחבר ועדת הכספים מטעם הבית היהודי בצלאל סמוטריץ כאילו אין מחר. "הגיעה שעת הנקמה", הוא הסביר לעיתונאים החרדים, שלא מצאו גורם אטרקטיבי אחר בבניין.

נקמה אומנם מגישים כשהיא קרה, אך מי שתולה את נקמת היו"ר רק בחשבון הפרטי שיש לו עם אורי אריאל (סוגיה פיננסית השווה טור כלכלי בפני עצמו, ועוד ידובר), עושה לגפני הנחת סוף עונה. כי לא על הבצורת מהקדנציה הקודמת צריך לדבר, אלא על הסערה הפוקדת אותנו כאן ועכשיו, ומנתקת אותנו מהזרם התקציבי, בשבתנו בקואליציה עם הבית היהודי תחת מטרייה אחת.

הפערים לרעת תלמידי הישיבות והאברכים החרדים שהוצגו כאן בטבלת הנתונים שפורסמה בשבוע שעבר - בעינם עומדים. גם תקצוב תלמידי חו"ל טרם הוסדר על ידי שר החינוך. במשחק הפינג-פונג הזה, הניסיון של סמוטריץ להביא לוועדת הכספים הצעה שמכלילה את כל יישובי יהודה ושומרון במפת העדיפות הלאומית, היווה עבור גפני הרמה להנחתה.

גפני עשה את מלחמתו בתחבולות. במקום להתקוטט עם סמוטריץ וחבריו על ערך הנקודה של תלמיד הישיבה החרדי, הוא הפך את מפלגת הבית היהודי לאוייבת הפריפריה החילונית. כשהפשרה תגיע, הרי ממילא תיסגר חבילה של הכל כלול.

אבל לא על טרפוד מהלכי הבית היהודי תהא תפארתו של גפני בשבוע הזה. גפני הוא פוליטיקאי שמפיק הנאה מקטטה פוליטית טובה גם בין חברים, ויודע איך לתקוע מהלכים לא רצויים גם כשמדובר בעמיתים. ההישג השבועי הגדול שנזקף לזכותו הוא בפן החיובי: אישור חוק הבטחת הכנסה לאברכים בוועדת שרים לחקיקה. הדרך לאישור בשלוש קריאות עוד ארוכה אבל הצעד הראשון נעשה. כדי לעמוד במבחן השוויון של בג"ץ הוכללו במסגרת החוק גם סטודנטים בעלי משפחות (מי שמכיר חילונים שעומדים בקריטריון – שיקום).

חוק הבטחת הכנסת לאברכים הוגש בקדנציה הקודמת על-ידי שלושת ח"כי דגל התורה, ובמידה רבה, גפני בהתנהלותו, יקבע האם בישורת האחרונה יצביעו בעד החוק שלושה ח"כים מטעם דגל התורה. בניגוד להפחתת תקופת המאסר הנהוגה בדין הפלילי, הרי שבדין התנועה הפוליטי, שלומי אמונים תוסיף לדגל התורה שליש (ח"כ נוסף, שלישי במספר) על התנהגות טובה.

הבטחת הכנסה לאברכים אומנם מעוגנת בהסכם הקואליציוני, אך כך גם מע"מ אפס על מוצרי יסוד שהתאפס כלא היה, התוספת לקצבאות הילדים שנחסכה והתאיידה, ואפילו חוק הגיוס שקודם השבוע כמו צעד תימני: צעד קדימה, שני צעדים לאחור. כפי שמסתמן נכון לעכשיו, כשהתקציב יאושר סופית בקריאה שנייה ושלישית, חוק הגיוס המתוקן יעבור רק בקריאה ראשונה. באקלים הבלתי צפוי שנוצר בקואליציית ביבי הרביעית, גם על הבטחה חתומה שמתקיימת, יש לברך לפיכך 'זוכר הברית'.

ליברמן לימינך
מעבר לקו הירוק, בהתנחלות המבודדת נוקדים, דרומית-מזרחית לבית לחם, יושב בשבועיים האחרונים אזרח מודאג-מרוצה.

הן ההגדרה אזרח והן המושג מרוצה נכונים חלקית, בהתאם לנסיבות. מי שהחזיק בידיים בטוחות בתיק החוץ ובחר לשחרר את אחיזתו ולעבור לאופוזיציה המשמימה יכול בהחלט ליהנות משלווה של אזרח נטול אחריות. מי שהתריע מפני הססנות ביטחונית וחוסר מעש מדיני, יכול לחוש כיום מודאג ומרוצה כאחת. אזהרותיו מתממשות ומצבו בסקרים משתפר, ככל שהמצב הביטחוני מתדרדר.
סקרים שהתפרסמו בשבועיים האחרונים מיצבו את איווט כאישיות המתאימה ביותר לטפל בגל הטרור הנוכחי. בסקרים שהתפרסמו במוצ"ש האחרון כבר זכה איווט לתמיכה פי שתיים מנתניהו בשאלת ההתאמה לטיפול בבעיות הביטחון. בנט, שלא לדבר על בוז'י הרצוג, יאיר לפיד וגבי אשכנזי משתרכים הרחק מאחור. שלושת האחרונים עם נתונים חד-ספרתיים.

אז נכון שאחרי הבחירות האחרונות, שומר נפשו ירחק מדבר סקר, אך בניגוד למערכת הבחירות האחרונה הרי שהפעם דומה כי נתוני הסקרים משקפים את תחושות הבטן לא רק במדינת תל אביב אלא בכל רחבי המדינה. אופוזיציה כידוע, לא נבנית מעשייה אלא מכשלי הממשלה.

סקרים מחמיאים בעיצומו של משבר, אינם ערובה לתוצאה טובה בקלפי בסופו. למלחמת לבנון השנייה – אולמרט יצא עם שמונים אחוזי תמיכה וסיים עם שמונה. נתניהו עצמו הוכיח בצוק איתן שגם ההפך ייתכן, כשהביקורת שספג במהלך המבצע, לא הותירה את חותמה בקלפי. הבוחרים הישראלים שישבו חמישים יום רצופים במקלטים ובמרחבים המוגנים, הכתירו אותו עם שלושים מנדטים לראש הממשלה הבא. יותר מחצי מנדט לכל יום לחימה.

איווט שישב אז בקבינט מתח ביקורת קשה והזהיר כי מה שהוא הגדיר וזיהה כרפיסות ישראלית, תשליך עם סיום הלחימה על החזית החיצונית והפנימית. הוא דיבר על האיראנים והחיזבאללה שיושבים על הגדרות, ועל ערביי ישראל שלא צריכים לחצות אף גדר, למעט מחסום ההרתעה הפסיכולוגי שהלך ונשחק עד דק.

"זיהיתי את זה אז, אמרתי שזה יקרה", אמר השבוע איווט, "שילמתי מחיר אישי שאיש לא האמין שאשלם. נשארתי באופוזיציה כי הבנתי שכך אי אפשר להמשיך ויום אחד המדיניות הזאת תתפוצץ לנו בפנים. שנים אני מזהיר מהזנחת החזית הפנימית של ערביי ישראל. שנים שאני דורש ליזום ולא להיגרר". בליברמנית זה נקרא 'אמרתי לך', בנתניהוהית מכנים זאת 'הראשון שזיהה'.

שלום, חבר
ליברמן הוא טיפוס של חשוד מיידי, גם אחרי שזוכה בכל הערכאות. ערב הקמת הממשלה, חשדו בלשכת רה"מ כי הישארותו בחוץ קשורה לפרשת ישראל ביתנו ותלו את המהלך בחששו של איווט להיכנס פנימה – תרתי משמע. השבוע פורסמו המלצות המשטרה. מסביבו נפלו אלף, מימינו רבבה, אך אל איווט אישית – החוקרים לא ניגשו והמלצות לכתב אישום לא הוגשו. כשח"כ מיקי רוזנטל כינה אותו "ראש ארגון פשע", איווט יצא מכליו, אבל הסיטואציה די מזכירה את הקודקודים שנשארים נקיים, כאשר כל מקורביהם מתלכלכים.

ליברמן מרגיש כי בתחום הזה הגרוע מכל מאחוריו והוא חופשי ומשוחרר להתקדם ליעד הבא. הן כשר חוץ והן כאופוזיציונר ימני, ליברמן האכיל את התקשורת באותן דרישות: בנייה בגושים כולל בירושלים, הכרעת החמאס, הפסקת ההסתה, יד קשה מול התנועה האיסלאמית וכל שאר הרכיבים הידועים של הסלט הערבי, שליברמן קוצץ דק-דק כבר שנים.

בחדרים סגורים ליברמן מדבר גם על מה שקהל המצביעים הימני לא אוהב לקבל לקינוח: הנזק הבלתי הפיך שנגרם לישראל מול הממשל האמריקאי. אובמה הוא לא כוס התה שלו. במקרה של איווט נכון יותר לומר: כוס הוודקה, "אבל בוא לא נשכח", הוא אומר, "שעדיין מדובר בבת הברית החשובה ביותר שלנו ובנשיא שפתח עבור צה"ל את המחסנים בצוק איתן. על ההתנהלות של נתניהו גם בעניין הזה, אנו משלמים כיום מחיר".

קצת קשה לקבל מוסר ממי שצעד בזירה הדיפלומטית בצעדי דוב רוסי, אבל צריך לזכור שמול האמריקאים – איווט הפך לסוג של דב פנדה בקדנציה השנייה שלו כשר חוץ. בקדנציה הראשונה שלו במשרד החוץ, מול מקבילתו, מזכירת המדינה דאז הילארי קלינטון, הוא נחשב בוושינגטון לאישיות בלתי רצויה. האמריקאים התייחסו לשר הביטחון ברק כשר חוץ בפועל ולליברמן לא נותר אלא לדלג למדינות ברית-המועצות לשעבר ולמדינות דרום אמריקה. איווט חווה על בשרו מהי משמעותה של התעלמות אמריקאית, והלקח נלמד כשחזר למשרד החוץ אחרי זיכויו בבית-המשפט.

כמי שמכיר את הנפשות הפועלות כיום, ואלו שצפויות לפעול בעוד שנה, הוא מעריך שקדנציית אובמה עוד תיחשב לתור הזהב ביחסי הממשל וממשלת נתניהו. לנשיא המכהן הודבקה במכוון תווית של צורר ישראל. בפוליטיקה האמריקאית זוהי אות קין ולכן אובמה מחשב בהתאם את צעדיו מול היריב הרפובליקני היחיד שקורא עליו תיגר, הסנאטור מרחביה, ביבי נתניהו.

או בקיצור, אם ביבי יישאר בתפקידו, הרי שגם בתחום הזה הרע מכל עוד לפנינו. אם סקרי דעת
הקהל בארה"ב אכן יתממשו והילארי קלינטון תיהפך לנשיאה הבאה, לא יהיו לה כל עכבות ביחס לנתניהו. את הקלינטונים איש לא יוכל להאשים בשנאת ישראל. רבים מידידיה הטובים של משפחת קלינטון הם יהודים, דוגמת המיליארדר היהודי-ישראלי חיים סבן, חתן בתם היחידה הוא יהודי, וקלינטון הבעל נחשב בשעתו לאישיות הפוליטית הפופולארית בישראל. אם ביבי יכהן כראש ממשלה מול הנשיאה הבאה קלינטון, הוא עוד יתגעגע לאובמה ויבכה אחר לכתו: שלום, חבר.

פריחת הדובדבן
אהוד ברק המשיל הזדמנויות פוליטיות רגעיות ל'פריחת הדובדבן' שמתרחשת ברגע ומסתיימת ברגע שלאחריו. ברק נחשב לממשיל משלים נפלא, ולמיישם נמשלים נורא. ליברמן שחש בריח פריחת הדובדבן, יודע שאת ההזדמנות הזאת צריך לנצל. כמו בהחזקת מניות גז, משקיע נבון, יודע מתי למנף.

נכון לעכשיו, ביבי לא בא ובינתיים גם לא מתקשר. מאז סובב איווט את הסכין בגבו ערב הקמת
הממשלה, השניים שוחחו טלפונית רק פעם אחת ונפגשו לפרוטוקול לפגישת עדכון שערך נתניהו עם ראשי הסיעות בכנסת בשבוע שעבר. גם השיחה הזאת, לתחושת השניים, הייתה שיחה אחת יותר מדי. אבל מסרים עקיפים מועברים, דרך צדדים שלישיים מעוניינים, וכאלו לא חסרים, כולל שר חרדי שיושב בממשלה ובקבינט ומכיר את שני האישים עוד מקדנציית 96'.

"ממשלת אין חשק", מכנה ליברמן את ממשלת נתניהו הרביעית. על המשפט הזה לא רק ליברמן האופוזיציונר יכול לחתום אלא גם ראשי סיעות הקואליציה: דרעי, בנט וכחלון, וגם שרי הליכוד, ארדן ואחרים. הנהנה הגדול מכולם, נהנה כמעט יחיד, הוא שר הבריאות יעקב ליצמן שרואה רק בריאות בעיניים, וחש מחוסן מהשפעת חבריו ומשפעות פוליטיות של חוסר חשק.

בשיחות פנימיות ליברמן מותח ביקורת קשה על שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. איווט בעל רקע מתחום האבטחה, מזהה אצל יעלון הביטחוניסט איפוק ללא שיעור, מגננה ללא גבול. את היעדר היוזמה איווט תולה ביעלון, לא פחות ואולי אף יותר מאשר בנתניהו.

ביקורת אישית על יעלון כמעט ולא נשמעת בפומבי אבל נלחשת בהחלט לאחרונה, גם בתחום ההתנהלות האישית. שר בכיר בקבינט, ודווקא אחד שמדבר על יעלון בהערכה כגורם ממתן, מותח ביקורת על מה שהוא מכנה כ"עודף ריכוזיות על גבול הקטנוניות. כל הצעה שלא מגיעה ממנו, מטורפדת בשלב הביצוע. כך לדוגמה, ההחלטה שלא להחזיר גופות התקבלה על בסיס הצעתו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן. בפועל, משרד הביטחון החזיר גופות מחבלים והשמיע תירוצים. בהכירי את הנפשות הפועלות", אומר השר, "הסיבה האמיתית לטרפוד ההחלטה היא שההצעה המקורית לא הייתה של יעלון אלא של ארדן".

ליברמן מזהה אצל נתניהו חולשה. זו הפעם הראשונה שראש הממשלה מתמודד עם מציאות ביטחונית קשה כאשר אישיות פוליטית ממחנה הימין, מתמקמת לימינו מחוץ לממשלה. נתניהו שיגר בשבועות האחרונים שליחים עם עלה של זית לאיווט לבדוק הקלו המים, וזאת למרות שמספרית, גם צירופו של איווט לממשלה לא ישחרר את ביבי מישיבה משותפת בעל כורחו ב'תיבת בנט'.

רק שאיווט מצידו סימן מטרה כמעט בלתי אפשרית מבחינת נתניהו: קבלת תיק הביטחון. ביבי הבין שאם ייענה לדרישה הוא עלול להיכנס לסחרחורת גרועה מזו שבה הוא נמצא במתווה הגז. מה יגיד בוגי יעלון נטול הגייסות הפוליטיים זו הבעיה הקטנה. מה יאמרו האמריקאים זו שאלה קצת יותר מורכבת. "הם יהיו מרוצים כי מתווה הגז יעבור וזה הדבר היחיד שעוד מעניין אותם במזרח התיכון", השיבו בסביבתו של איווט לפני שבוע, כשהוסבר להם מטעמו של ביבי, כי הבעיה הגדולה היא מה יגיד אובמה. כשהאזהרה הזאת יוצאת מפי המחריב הלאומי של יחסי ישראל-ארה"ב, זה נשמע עוד פחות אמין מהאשמת המופתי בתכנון הפתרון הסופי.

הבעיה האמיתית של ביבי היא ציבורית. אוי לו מייצרו ואוי לו מיוצרו. תיק הביטחון אינו תיק האוצר, ואם למרות כניסתו של ליברמן הטרור ימשיך להשתולל ברחובות – ביבי ישלם מחיר ציבורי לא פחות משותפו המחודש. אם המצב ישתפר, או אז, ליברמן יהפוך למלך ישראל, במעין זעיר אנפין של משה דיין שנכפה על לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים. לדידו של ביבי, ככל שהמצב כיום קשה, הוא עלול להיות גרוע פי כמה עם כניסתו של איווט לממשלה.

זו הסיבה שלמרות הרצון, השליחים, המסרים והחיזורים, הרי שנכון לעכשיו את הדבר האמיתי - תיק הביטחון - ביבי לא מסוגל לספק לאיווט. ובאשר למתווה הגז התקוע, הראש היצירתי של דרעי המציא לנו פטנטים המתוארים בראש הדברים.

במישור הביטחוני, ביבי ממשיך לשגר האשמות כלפי הלשעברים, כאילו לא הוא זה שכיהן פה כראש הממשלה בשש השנים האחרונות. הבוץ מוטח בשר הקודם לביטחון פנים, איציק אהרונוביץ', איש ישראל ביתנו, ובקצב הזה עוד נגיע לאשמים האמיתיים – שרי המשטרה השמאלנים. שלמה בן עמי, השר לביטחון פנים באינתיפאדה השנייה, ומי יודע, אולי גם משה שחל, שר המשטרה ששינה את שם משרדו ל'משרד לביטחון פנים'. המופתי חילק להם פחיות ציקלון בי, רבין ופרס נתנו להם רובים, שחל ובן עמי סיפקו להם סכינים.

הבהרת יוסי דגן
בטור שהתפרסם בשבוע שעבר הובאה השתלשלות האירועים שהובילה לביקור הראשון-לציון הגאון הרב יצחק יוסף במתחם קבר יוסף בשכם. בעקבות הפרסום פנה ראש המועצה האזורית שומרון מר יוסי דגן וביקש להבהיר כי הביקור נעשה ביוזמתו ולבקשתו כראש המועצה האזורית וכי הוא זה שפנה מתוקף תפקידו כראש המועצה האזורית לאלוף פיקוד מרכז ולקצינים הבכירים ביו"ש, בבקשה לערוך ביקור בקבר יוסף, בעקבות השתוללות ההמון הפלשתיני והנזק הרב שזה חולל כדי לאמוד את הנזקים ולבחון כיצד יתוקנו.

עוד ביקש מר דגן להבהיר כי על רקע זה תואם ביקור של מטה המועצה האזורית שומרון במתחם, ובהתאם לכך הצטרפו לביקור גם בכירי המועצה, רב המועצה הרב לבנון, וכן ראש המינהל האזרחי וקצינים בכירים נוספים. רק לאחר שהביקור כבר נקבע, פנה הרב הראשי הראשון-לציון הרב יצחק יוסף וביקש להצטרף לביקור. המועצה נענתה בשמחה לבקשה זו ואף מימנה עבורו את ההסעה הממוגנת בה נסע למקום.

הטור מתפרסם ב'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!