6 תובנות מ'אינתיפאדת אל אקצא' • טור

6 תובנות מ'אינתיפאדת אל אקצא'

ש...יש אלוקים.
לפני קצת יותר משנה, הימים ימי מבצע 'צוק איתן' הם, התעוררנו מסויטים בלילות מפחד ה...מנהרות. מה יהיה אם חס-וחלילה ייצאו אלפי מחבלים דרך המנהרות מעזה ויתחילו לטבוח באזרחי ישראל? אוי ווי. ה' ירחם. בינתיים, רוב המנהרות נהרסו. אבל עכשיו כבר די ברור: מי צריך בכלל מנהרות. הרוצחים הארורים ימח-שמם חיים ובועטים מעל פני השטח. הם נמצאים בתוכנו, במרחק דקות אחדות מירושלים ותל-אביב. ואם לא די בכך, חלקם מתגוררים באתרי הבנייה בתוך השכונות שלנו. אז אין לנו על מי להישען אלא רק על אבינו שבשמים, כי אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.

כולם מבינים את זה, חוץ מאדם אחד. כמה סימבולי: שעה לפני פתיחת האינתיפאדה הנוכחית, בפיגוע ברחוב הגיא בירושלים העתיקה, הוא עמד נפוח מגאווה על בימת האו"ם בנאום מרשים במיוחד. 40 דקות הוא דיבר על הזכויות של ישראל (וגם שתק). כולם הקשיבו – כי איך אפשר שלא להקשיב לו – אבל הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את המילה אלוקים, או לחלופין את התנ"ך, כאילו מדובר ב'עוד מדינה'. שעה אחר-כך, כאמור, נפתחה האינתיפאדה (כן, זו אינתיפאדה!), והרי אין מקרה בעולם.

חודשים אחדים קודם לכן, כאשר צרפת היהודית סבלה ממתקפת פיגועים, הבהיר אותו נתניהו לקהילה המקומית בביטחון-העצמי השמור רק לו: "המקום הכי בטוח – בארץ ישראל. עַלוּ בהמוניכם".

מי יודע חשבונות שמים, ומי יודע אם האיש שיחליף אותו בבוא היום ידבר אחרת, אבל אם לא הם, לפחות אנחנו נתחזק באמונה: אנחנו לא חיים ב'עוד מדינה'. ואנחנו לא 'עוד עם' בין העמים. ויש אלוקים, העושה עמנו ניסים.

ש...הטרוריסטים רוצים דם חרדי.
לא בכדי, מחבלי 'אינתיפאדת אל אקצא' מחפשים קורבנות בעלי חזות חרדית. קודם כל, כי כך הם יכולים לוודא שאכן מדובר ביהודים. יתרה מזאת, הרי ה'תירוץ' שלהם לגל הפיגועים הנוכחי – במודע או בתת-מודע – הוא 'מלחמת דת' על הר הבית, ומול מי נלחמים במלחמת דת? מול הג'ל בשיער של יאיר לפיד או מול הפאות והזקן של יענק'ל ליצמן? במחילה, הסנדלים של אורי אריאל, ממעודדי העלייה להר הבית, לא נראות להם אדוקות מספיק.

אולי לא מספיק התאמצנו להסביר להם – באמצעות המדיה הערבית והבינלאומית – שהציבור החרדי, וגם רוב רובו של הציבור הדתי, בראשות גדולי הדור, מתנגדים נחרצות לעליה להר הבית. ואולי, אולי הם, הבני-דודים האכזרים, פשוט לא רוצים לשמוע. המניע שלהם הוא 'עשיו שונא ליעקב' והם רק מחפשים 'תירוץ' להצדיק את הבהמיוּת האכזרית שבתוכם.

ש...לא כל דבר ראוי לפרסום.
רגע הדריסה. רגע הדקירה. רגע חיסול המחבל. כמה פעמים חזרה על עצמה הכותרת הזו בשבועות האחרונים. התמונות חוזרות על עצמן: דם, גופות וחוזר חלילה.

ושוב, בגלל פזיזות אנושית ובחסות מהירות הטכנולוגיה, הכל מותר. הכל מופץ ברשת בתפוצת נאט"ו, הישר מזירות הפיגועים. תוך זמן קצר, הסרטונים והתמונות שוברים שיאי צפייה. כל המדינה רוקדת על דם המחבלים.

זה לא בשבילנו. תסלחו לי, אבל קשה לי מול קולות ומראות כאלה, ובכלל לא משנה מי הקורבן/השחקן הראשי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר: הרי מדובר במחבלים שביקשו לטבוח כמה שיותר יהודים חפים מפשע ולהרבות את מספר האלמנות והיתומים בעם-ישראל, ומגיעה להם מנה אחת אפיים. עוד הסברתי לעצמי ש"כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים", אבל זה לא עזר.

בכל-זאת, לא מומלץ לצפות בקטעים מעין אלו. לא, אני ממש לא מרחם על המחבל המנוול. אני כן מרחם עלינו ועל ילדינו. אני כן חושש על סף-הרגישות היהודי בו ניחן כל בן לעם הנבחר.
מדוע אנו צריכים להיחשף לתמונות הזוועה? ובכלל, האם זה טוב למישהו? האם הפצת התמונות, תסייע בהפחתת הכאב והסבל של נפגעי-הפיגוע ובני-משפחותיהם? אדרבה, היא עלולה לשרת את אויבינו, הממתינים לנו בכל פינות העולם כדי 'להוכיח' באותות ובשקרים כאילו היהודים הם האכזרים.

לא צריך להזכיר לאף אחד מבין קוראינו מה בינינו לבינם: הם חיות-טרף, רוצחים בני רוצחים. אנחנו בני-אנוש, רחמנים בני רחמנים. ועל-כך גאוותנו.

גם פסקי-הלכה העוסקים בשאלות כמו האם חייבים להרוג מחבל עם סכין ביד והאם מותר להתעלל בו פיזית – לא ראויים לפרסום לכלל-הציבור. אילו השואלים והמשיבים היו באמת דואגים להלכה הצרופה, שומה עליהם לפרסם את הדברים בצורה אחראית כדי שהדברים יגיעו לאוזניים הנכונות – לאנשי כוחות הביטחון וההצלה – ורק לאוזניים אלה, אך ה'פולמוס' הציבורי סביב זה מאשש את ההנחה המצערת: יש אנשים מתוכנו שנהנים מעיסוק אובססיבי בדם, בגופות ובכל מה שביניהם. ויש גם כאלה שתמורת מנה נאה של יחסי-ציבור ללקוחותיהם-רבניהם, מוכנים לסכן את העם כולו, בהוספת שנאה על השנאה הטבעית של הפלסטינים לישראל.

ש...דור הולך ודור בא – והקשקשת נמשכת במלא עוצמתה.
מלחמת עברו, אינתיפאדות חלפו, אמצעי הלחימה הולכים ומשתנים – מסקאדים לפיגועי התאבדות, ממנהרות לסכינים – רק דבר אחד נותר כשהיה: הקשקשת היוצאת מפי הפוליטיקאים.

"נעשה", "נפעל", "נגיב", "נגרש", "נהרוס", מבטיחים שרי הקבינט לאחר כל אירוע.
ובשטח, מה? נאדה. גורנישט. כלום.

באופן אישי, חשתי בכך בימים האחרונים. הפוליטיקאים דיברו על כלי הלחימה המסוכן ביותר באינתיפאדת 2015: הסייבר, דהיינו, ההסתה הפלסטינית האנטי-ישראלית ברשתות התקשורת המקוונות, בדגש על הרשתות חברתיות. זו, לדברי מומחים, הגורמת העיקרית לצעירים הפלסטינים המשולהבים לצאת למרכזי הערים בסכינים ואקדחים.

אני ושניים מידידיי (איציק סודרי ויקי אדמקר) חווינו על בשרנו (ליתר דיוק: על המחשב שלנו) הסתה שכזו, כאשר קיבלנו איומים מפורשים לרצח ברשת חברתית מפלסטיני המזוהה בשמו ובתמונתו: ג'אמיל איברהים, בן 21. "זה יקרה מהר יותר ממה שאתם חושבים, קרוב יותר ממה שאתם יכולים לראות, עמוק יותר ממה שאתם יכולים להרגיש", צייץ לנו המנוול באחד הפוסטים המאיימים כשהוא מצרף תמונה של סכין חדה ויד מקללת.

פנינו למוקד הטלפוני של משטרת ישראל. הפקידה הקשיבה ברצינות, שאלה, רשמה כל פרט-מידע. "הנושא יועבר למחלקת הסייבר במטה הארצי של המשטרה לטיפול מיידי", הבטיחה. כעבור שעה, התקשרה להודיע: "תבואו לתחנה, תפתחו תיק". במילים אחרות: אין לנו יכולת לטפל בנושא. אז תבואו לתחנת המשטרה, תמתינו כמה שעות, תפתחו תיק, ועד האינתיפאדה הבאה תקבלו תשובה: התיק נסגר בשל חוסר מידע.

ש... אנו רצים והם רצים.
הם - בני 13, 15 ו-17 - רצים הישר מבתי-הספר לשנאת יהודים, עם סכין ביד, לגדוע חיים מלאים של יהודים בני מלכים.

בני העשרה שלנו, רצו לפני ימים אחדים – עם המזוודה ביד אחת ושקית ספרי קודש ביד השניה – בדרך להיכלי התורה: לקנות תורה, מוסר וחסידות. הם חוששים מחיות-האדם, אך מאמינים בני מאמינים כי תורה מגנא, מצלא, ומביאה ניסים גלויים ונסתרים, אור בקצה המנהרה החשוכה. לא רק להם בישיבה, אלא לכולנו, כולל ליהודי הלא-מאמין.

ש...בארץ מלחמה אנו גרים.
בעזרת השם, בעוד שבוע או שבועיים, השקט יחזור. בעוד חודש או חודשיים, כשמרכזי הערים יהיו הומי-אדם ונושא יוקר המחיה יחזור לכותרות, יבוא מישהו שחולם לקנות דירה ויספר לנו: "מספיק אינתיפאדה קטנה – ובועת הנדל"ן מתפוצצת". או אז נגחך ונשיב: "נו, באמת. אין סיכוי. תראו את השקט מסביב".

כי זוהי דרכנו במדינת ישראל, כמו אישה השוכחת את חבלי-הלידה וחפצה להוסיף עוד חיים בעולם: לשכוח את הרע, לזכור את הטוב. אחרת, קשה כאן לשרוד. שהמבט הזה ילווה אותנו בכל מאורעות החיים. הלוואי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!