אברהם אבינו – יחיד צודק מול רבים טועים

אחר שהוקדשו שתי פרשות לתולדות הבריאה וראשית האנושות, פרשתנו מתחילה לעסוק בתכלית הבריאה, שהיא העם הנבחר, ובראש ובראשונה – בעמוד האמונה ומייסד האומה, אברהם אבינו. אותו אברהם, כפי שמתאר הרמב"ם בפרק א' מהלכות עבודה זרה, הבין בשכלו שכל העולם טועה כשהוא עובד עבודה זרה, ואילו הוא לבדו – צודק. כמה כחות נפש צריך אדם על-מנת לעמוד על דעתו ולהיות נאמן לאמת במצב כזה? ואכן, חז"ל בעינם הבוחנת ראו מעלה זו של אברהם, והצמידו אותה לכינויו אברהם העברי, בדורשם את הביטוי "העברי" – שהוא מעבר אחד ואילו כל העולם מהעבר השני, כפשוטו - כל העולם נגדו.

אברהם הולך בעקבות ציווי ה' לארץ כנען, וקורא שם בשם ה' אל עולם. קריאה זו לא הייתה רק אמת פילוסופית, היה לה תוכן בחיים המעשיים. כל דרך חייו של אברהם הייתה שונה מזו של עובדי האלילים שבמהלך מלחמתו בהם זרקו אותו לכבשן האש. הפסוק מגדיר את אותה דרך חיים בצורה הבאה – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את־בניו ואת־ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, י"ט). זאת, בשעה שיושבי הארץ שטופים בזימה, שקועים ב"עוון האמורי", אשר בגללו ה' יוריש אותם מפני בני ישראל, ומושחתים במידותיהם כפי שמתואר אצל אנשי סדום.

אולם מי שסובר שלאור יתרונו המוסרי של אברהם על פני שאר יושבי הארץ הוא זכה לאהדה כלשהי, הריהו טועה. אברהם מציע לאנשים דרך חיים של אמת, אולם אנשי סדום, בירת ככר הירדן, מציעים עושר ורווחה. אפילו לוט, בן אחיו של אברהם, אשר הלך עמו מחרן לארץ כנען, לא יכל לעמוד בפיתוי והלך לסדום. חיים של מאבק אידיאולוגי אינם בשבילו, כפי שאביו הרן, כך למדנו במדרש, היה מוכן ללכת עם אברהם, אך רק בתנאי שהוא מנצח... ואילו אברהם - הוא הלך להיות מיעוט קטן השומע בקול ה'!

אברהם נותר לבדו. חסר מעמד, חסר כל אחיזה בארץ. אפילו את אשתו לא יכול היה לקבור עד שקנה את מערת המכפלה מבני חת. בהיכנסי מדי בוקר למקום קבורתם, אני מהרהר לעצמי מנין היו לו לאברהם כוחות הנפש להמשיך באותה דרך אחר שהגיע לכזה מצב. אולם אני מתעודד כאשר אני נזכר שמצבי טוב בהרבה ממה שהיה לאברהם אבינו ע"ה. ה' הרי הבטיח לו את הארץ כולה, והוא בקושי מוצא מערה לקבור את אשתו. אולם כעבור מעל 3,000 שנה, בניו נאחזים באותה מערה, באותו שדה, ואילו יושבי הארץ - רובם כבר מזמן חלפו מהעולם.

לוט, לעומת אברהם, קונה לעצמו מעמד. הוא נכנס לקבוצה השלטת והגדולה, יושב בסדום, ולפי חז"ל מינוהו לשופט. מנגד יושב לו אברהם באוהל שלו עם האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת שלו בשעה שלוט הולך ומשגשג ונהנה מהחיים הטובים, ג'ובים, מישרות ומה לא.

ואז פורצת לה מלחמת המלכים. כדרלעומר (הוא נמרוד לפי חז"ל, כמובא ברש"י) מבתר לגזרים את ברית חמשת המלכים, ולוט נלקח בשבי. אברהם אפילו לא נלקח בשבי, משום שארבעת המלכים אינם "סופרים אותו". יושב לו איזה בן-אדם באוהל שלו ומלמד אנשים לברך ברכת המזון. מיהו בכלל?

בנקודה הזו מבין אברהם, שיש כאן נידון של חילול ה'. אף שביו של לוט למעשה מורה על השפלה לתורת אברהם. על-אף שלוט רחוק ממעלתו של אברהם, מבחינת ארבעת המלכים, הוא מייצג אותו. ועתה מוכח, שכל התורה של אברהם היא אולי יפה וטובה, אבל אין לה אחיזה במציאות. במציאות, שולט נמרוד, שולטים בעלי הכח, לא בעלי האמת והצדק. ברגע זה הופך אברהם מאיש הרוח השוכן באוהלו לאיש מלחמה היוצא אלי קרב ומכריע את המעצמה השלטת של אותה תקופה. הוא חייב להוכיח, כי תורת ה', אותה דרך של "צדקה ומשפט" איננה פילוסופיה מופשטת. היא דרך חיים, והיא תשלוט בעולם ותכניע בסוף את כל התורות האחרות.

מי יתן, ונזכה כמו אברהם אבינו לא להתפתות אחר הרשעים, לא להתקרב אליהם (וגם אחר הניצחון אברהם מסרב ליטול כלום ממלך סדום, ובלבד שלא יהיה קשר ביניהם), ונדע גם בשעת הצורך להילחם למען תורתנו, שהעולם כולו יראה, כי דבר ה' אינו רק צודק, הוא גם שולט ומכניע עמים תחתיו.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!