חסידות לכל נפש: קיום מצוות הוא הבסיס

א.
בתחילת השבוע מצאתי את עצמי צולל למחוזות חדשים ולא מוכרים לי. צולל לעומק לתורת החסידות, בחברותא עם ידידי כבוד הרב יוחנן בוטמן.

הלכנו על ה"טופ". אם כבר חסידות, הלכנו למקור. מאמר מתורתו של האדמו"ר הזקן "בעל התניא". המאמר הראשון על פרשת השבוע "לך לך", עוסק בדמותו רבת המסתורין של אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם. האיש שהכיר לבדו את בורא העולם. עד לתקופתו של אברהם, היה העולם עובד לפסלים ולצלמים. תרח אבי אברהם, היה עובד אלילים. אברהם אבינו, לבד לבד, בלא להיעזר באיש, הכיר את מציאותו של הבורא, ועל כך הוא מכונה בספר יחזקאל: "אחד היה אברהם". היהודי הראשון בעולם.

השאלה המתבקשת לכאורה היא (מופיעה ברמב"ן), מדוע התורה פותחת בסיפור על אברהם אבינו מהציווי של "לך לך"? הלא אברהם אבינו כבר שבעים שנה קודם לכן הכיר את הבורא. מדוע התורה לא פתחה בסיפור צדקותו של אברהם אבינו, שהיה עובד אלוקים, צדיק תמים וכו'. הרי אם נחזור פרשה אחת אחורה, כאשר התורה מספרת את סיפורו של נח והתיבה, התורה פותחת בסיפור על נח, שהיה איש צדיק תמים, את האלוקים התהלך נח וכו'.

מדוע אם כן לא מזכירה התורה את מה שאנו למדים ממדרשי חז"ל אודות גודל מעלתו וצדקתו ועבודת השם במסירות נפש, סיפור אור כשדים וחרן. ויתרה, כשמוזכר אברהם אבינו בסוף פרשת נח, הוא מוזכר כעוד בן מבניו של תרח! ולא כאדם מיוחד שהכיר את בוראו.

ומתורץ בספרי החסידות, שכל מהותו של היהודי זה קבלת הציווי מהשם. הקשר עם בורא העולם הוא דרך קבלת הציווי ועשיית המצווה.

ניקח לדוגמא את שבע מצוות בני נח, שאותם מצווים גם הגויים לקיים. מהותם של המצוות הללו זה שלימות העולם. שאדם לא יגנוב, שלא ירצח ולא יעשה מעשים המשחיתים את העולם. היהודי מקיים מצוות לא למען תיקון העולם, אלא בכדי לקשור את עצמו עם בוראו.

אם התורה הייתה פותחת בסיפורים אודות אור כשדים, ועל כך שבמשך 70 שנה אברהם אבינו היה אדם טוב, אין בכך כל משמעות. הקשר עם בורא העולם התחיל בציווי הראשון שאברהם אבינו נצטווה. במצווה הראשונה שהוא קיים. ומה היה הציווי הראשון?

"לך לך".

ב.
כשבאים לדבר על היהודי הראשון בעולם, לא מעניין כל הסיפורים שהיו לפני הציווי הראשון שנצטווה. אותה תשובה ניתן לענות גם על שאלת המפרשים מדוע התורה לא פתחה את ספר בראשית בציווי הראשון, אלא פתחה בסדר בריאת העולם. ומקשים על כך שלכאורה הלא זה הסדר הנכון לפתוח את התורה בסיפור בריאת העולם. אך השאלה מתחדדת בעקבות הדברים שעתה כתבנו. כל מהותו של היהודי זה הציווי שמקבל מבורא עולם. ואם כן היה על התורה לפתוח בציווי הראשון.

תורה זו הוראה. כל השאר לא חשוב. הרלוונטיות של התורה זה קיום המצוות.

והיכן זה נוגע לחיי היום יום?

רבים הם הפעמים בהם אנו פוגשים יהודי הרחוק מיהדות, ואנו מנסים להשפיע עליו לקיים מצווה, להתקרב לבורא עולם, ללמוד את התורה. ולכאורה, מדוע אנו מנסים להשפיע עליו לקיים מצווה ולא מתחילים להסביר לו על בורא העולם, על שכר קיום המצוות והעונש של מי שאינו שומר את התורה.

אז ראשית ניתן לומר, שעד שנסביר לו על בורא העולם, כבר תעבור זמן המצווה. אנו רוצים לזכות יהודי להתפלל, לשים מזוזה על דלת ביתו, להתעטף בציצית ועוד, אם נעמוד במשך שעה ונסביר לו, כבר יעבור זמן המצווה והוא לא יזכה לקיימה.

אך התשובה המובאת בספרי החסידות נוקבת ומפעימה אף יותר. המהות של יהודי זה הציווי שמקבל מלמעלה. זה מה שמקשר את היהודי עם בורא עולם. אתה רוצה קשר עם הקב"ה? תקיים את המצוות. המצוות אינם תוצאה של הקשר עם בורא העולם, אלא הם הקשר בעצמו.

ג.
לאחר שלמדתי ועיינתי בדברים הללו, נזכרתי בערגה בתקופה שבה התחלתי את פעילותי כרכז ארגון "לב לאחים" בחדרה, בהנהלת איש הקירוב הרב יעקב (בושי) בורנשטיין, פגשתי אז יהודים שהגיעו למדרשת לב לאחים, ובמקום לשבת עמם לשיחה ארוכה על מהותו של הבורא, הושיבו אותם בבית המדרש ולמדו עמם בארון הספרים היהודי. אחרים נכנסו לשמוע שיעור בפרשת השבוע. וראו הפלא ופלא. גם יהודים שהגיעו עם מצבר של שאלות, לאחר מספר שבועות של לימוד תורה, נותרו ללא השאלות.

בתהלים נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'". לא שייך להכיר את מציאותו של הבורא בלא לטעום. סיפורים והרצאות זה טוב. אך האל"ף בי"ת זה קיום מצווה אחת.

ומאברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם שהיה בצוותא עם בורא עולם, למדים כולנו את החשיבות של מצווה אחת.

עד כאן השיעור בחסידות הראשון שלי. והאמת, אני ממתין כבר בציפייה לשיעור הבא---

ד.
השבוע נפרד "החינוך העצמאי" מהמנכ"ל ידידי הרב צבי בוימל, שפרש לאחר עשרות שנות פעילות קודש למען ילדי ישראל. מי שנכנס למלא את מקומו הוא ידידי יו"ר לב לאחים הרב אליעזר סורוצקין, שפעילותו שווה מאמר בפני עצמו.

על הרב בוימל, ניתן להמליץ בלא היסוס את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף מ' ע"ב) "ברוך שמסר עולמו לשומרים". זה עתה קראנו את פרשת נח. נח מכונה "שומר הבריאה". מפעל חייו של נח היה למעשה שימור הסביבה, והבטחת הקיום לדורות הבאים. בפועלו מתגלמת האחריות הרובצת על כתפי האדם לנצל את יכולותיו וכישוריו למען הבריאה כולה. מדרשי חז"ל מתארים כיצד היה מתאמץ ומסתכן בהאכלת בע"ח בתיבה, כיצד נח לא טעם טעם שינה במשך כל השנה בה שהו בתיבה שכן "היה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו" (תנחומא).

בכל תפקידיו, היה הרב בוימל מגלם בהנהגותיו את הנהגותיהם של גדולי האומה. האחריות לנצל את היכולות והכישרונות למען הסביבה. לא לנצלם למען הטובה האישי אלא לדאוג לכולם. לרדת לעם שבשדות ולהפיח בהם חיות. אם זה במפעלי תודעה, בחינוך העצמאי, בקהילה התורנית ברחובות שעמל על פתוחה ושגשוגה, רשת "נתיבות משה" ועוד. לראות כל העת כיצד ניתן להפנות את כל המשאבים ולוותר על הנוחות האישית למען המטרה החשובה.

מהרב בוימל למדתי מה זה נקרא "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אני זוכר עוד מימי הקמת בית הספר "מדעים ויהדות" (החל מהשבוע, גם רחוב "מדעים ויהדות" בחדרה), כאשר בכל שאלה, קטנה או גדולה, היה נכנס הרב בוימל, למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א. הסיבה שהרב בוימל זכה לאמון בלתי מסוייג ממרנן ורבנן, זו העובדה שהוא ב א מ ת היה שואל כל דבר, ומיישם הלכה למעשה.

להיכנס עם הרב בוימל לביתם של גדולי ישראל זו תמיד הייתה חוויה מדהימה. אחד הדברים המדהימים ביותר אצל הרב בוימל, זו היכולת לרכז במשפט אחד שאלה מורכבת. כל שאלה הייתה מתרכזת בשאלה אחת פשוטה. למרות ריבוי הפרטים והדיוניים וההשלכות והקביעות. שאלה אחת מנוסחת היטיב ורהוטה.

אני רוצה לאחל לרב בוימל ברכת הצלחה בהמשך דרכו, ולנצל את הבמה הזו לומר יישר כוח על הליווי הצמוד לבית הספר של החינוך העצמאי בחדרה מיום הקמתו ועד ליום זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!