"הרופאים נדהמו": כשה'פויקער' השתחרר

יום שלישי השבוע, 13:15. מחיאות כפיים סוערות מרעידות את שער היציאה מבניין 'דוידסון' בבית החולים הדסה עין-כרם. הצוות הרפואי שטיפל ברב פסח קרישבסקי בן ה-79, עומד משתאה נוכח ההחלמה המהירה של מי שאך לפני שבוע הוגדר כ'פצוע קשה מאוד', לאחר שנדקר באכזריות בכל חלקי גופו בידי מחבל בפיגוע משולב של דריסה ודקירות ברחוב מלכי ישראל בירושלים. עתה הוא משוחרר בריא ושלם, כשהשמחה האותנטית הנסוכה עליו תדיר חזרה להאיר את פניו.

רגלו עדיין מגובסת, פניו מלאות בתפרים, אך ר' פסח מכריז בקול: "אני איש של קידוש השם, אפשר לראות עלי בכל מכה ומכה את החסד הגדול שעשה עמי הקב"ה. הרוצח הכה בי מכות נמרצות בסכין הקצבים – 'כל מכה היתה בה כדי להמית' – אמרו לי הרופאים, אך חסד עליון עשה עמי הקב"ה ואף הרופאים ציינו בהתפעלות מודגשת כי, 'בכל מכה ומכה נעצרה הסכין כחוט השערה מנזק בלתי הפיך'. הקב"ה עמד וזעק למשחית הרף, ממש כחוט השערה מפגיעה בלתי הפיכה". מבהיל!
מספר ר' פסח: "המחבל פצע את ראשי, ובלהב הסכין פתח את פניי מהמצח עד האף. הרופאים ביקשו לערוך שוב ושוב צילומי CT ו-MRI כדי לראות את הבלתי ייאמן, חוט השערה ממש מפגיעה מוחית. התוצאה: תפירות ומחזה לא משופר של פניי אך אף נזק משמעותי.

"כך חזר על עצמו הנס הגדול שוב ושוב, המרצח כרת את אוזני במכות הסכין, ושוב עמדה לי יד ד' מול שנאתו היוקדת של ישמעאל וזעקה למשחית הרף – חוט השערה מפגיעה בעצבי האוזניים והדיבור, וכך גם במכות הסכין בגב וברגלי".

"נעשה עמי נס בתוך נס", מפטיר ר' פסח וצמרמורת של התרגשות עוברת בגופו.

'זעקות מבעד לחלון'
הרב שמעון ברוין, יו"ר ארגון ביקור חולים "יד אברהם", עובר על פני חדר 4 במחלקה הכירוגית בביה"ח הדסה עין-כרם, ור' פסח זועק לעברו "ר' שימע'ן! קום אריין" (ר' שמעון, כנס פנימה). "ר' שימע'ן ראה אותי מהרגע הראשון בו נפגעתי, תשמע ממנו את החסדים הגדולים".
אני מביט בו. חסיד תולדות אהרן, לבושו חריג בנוף בית החולים, אך נהירין לו שבילי הדסה עין כרם כשבילי שכונת מאה שערים. "הרב ברוין בן בית כאן", מפטיר לעברי פרופ' שאך דקה קודם לכן יצא מחדר הניתוח. אין רופא או עובד ניקיון בכל בית החולים שאינו מכיר אותו ואת בנו, ר' חזקי, פעילות החסד הטבועה בדמם והחן המלווה אותם תדיר פותחים בפניהם דלתות, והם אינם עומדים מנגד. יהודים חרדים רבים ניגשים אליו, מי להתייעצות ומי בבקשת סיוע, והוא תמיד יתאמץ לעזור ככל יכולתו.

והרב ברוין נעתר ומשחזר את הדקות הנוראות: "ישבתי במשרדי הסמוך לרח' מלכי ישראל, וקולות זעקה שעלו מבעד לחלון המשרד בישרו לי רעות. הימים מתוחים, מידת הדין והרחמים משמשים בערבוביה. רצתי מיד החוצה והמחזה שראיתי לא מש מזיכרוני. ראיתי את ר' פסח שוכב לרוחב המדרכה. לאמיתו של דבר במבט ראשון לא זיהיתי אותו ולרגע אף חשבתי שקרה הגרוע מכל קרה, רח"ל. החובשים הראשונים שהגיעו למקום זעקו למכשירי הקשר כי הם מטפלים בפצוע אנוש - - -
"חז"ל מגדירים מצב כזה באומרם "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. ב"ה היום, שבוע ימים בלבד מאז נפצע ר' פסח באורח קשה אנו כאן, ממתינים לטופס השחרור מבית החולים".

'ואז שמעתי צעקות בערבית'
ר' פסח, מה אתה זוכר מאותם דקות ספורות בהן 'ניתנה רשות למשחית'?

"כעת אני יכול לומר, שב"ה איני זוכר הרבה ממה שהיה. באותו יום א' דראש חודש 'מר-חשוון', הייתי צריך להגיע לבדיקות והמשך מעקב בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, מאחר שעברתי מספר ימים קודם לכן ניתוח קטרקט. חשבתי ללכת לבדי, אלא שנכדה שלי הייתה מאושפזת גם היא בבית החולים בנסיבות משמחות, כאשר נין נוסף הצטרף למשפחתנו המורחבת, ואשתי שתחי' רצתה להצטרף לנסיעה כדי שתוכל לבקר אותה.

"אני גר סמוך לתחנה, ברחוב מודיעין. חצינו יחד את רחוב מלכי ישראל לכיוון התחנה שם פגשתי את בן דודי, ר' ישעי' קרישבסקי הי"ד, עומד ומשוחח עם אברך נוסף. ר' ישעי' הנהן בראשו לעברי בחיוך המלווה בברכת בוקר טוב וחודש טוב, והיה נדמה לי שראיתי אותו ממשיך לעלות לכיוון שנלר, בחיפוש אחר מונית.

"הגענו לתחנה, ישבו שם מספר נשים, חלקן הציעו לי לשבת, אך הפטרתי כי אני עדיין צעיר... אשתי התיישבה ואני נעמדתי מאחורי התחנה.

"לפתע שמעתי קול פיצוץ אדיר וראיתי זכוכיות רבות מתנפצות. אני זוכר שנפלתי. ניסיתי להתרומם ואז שמעתי צעקות בערבית. בעצם, מאז אני לא זוכר מה קרה...

"כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי מדמם בכל גופי בתוך אמבולנס והדבר הראשון ששאלתי היה: 'מה עם אשתי?'. הבן שלי, ר' שמואל, שגר בסמוך, הגיע במהירות למקום הפיגוע ועמד לימיני.

ר' שמואל, איך ידעת להגיע למקום? דיווחו לך על מצבו של אביך?

"יש אור החיים מופלא על הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו". האוה"ח הק' מפרש "הגם שהוא הכירם, לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב א' מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזיכרון. כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז, יט) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', וידקדקו בעיניים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון".

"בעצם אנו רואים כאן מושג של 'שפת הלב'. כששמעתי את צופרי האמבולנסים באזור, עלתה בי תחושה חזקה בקשר למצבו של אבי, פתאום הרגשתי שאבא שלי שם, דווקא על אבי ולא על אמי, למרות שכלל לא ידעתי שהוא בדרכו לשערי צדק. נתקפתי בהרגשה חזקה כי קרה משהו לאבא שלי ומיהרתי למקום.

"מיד כשהתקרבתי למקום צעקו לעברי "אתה הבן של ר' פסח?" כוחות ההצלה עוד היו באמצע הטיפול באבי, שהוגדר באותם דקות כפצוע קשה מאוד עד אנוש, והיה חשש כבד כי נגרם לו נזק בלתי הפיך, חלילה.

"כשהכניסו אותו לאמבולנס, אבא שלי פתח את עיניו ושאל אודות מצבה של אמי שתחי'. עובדה זו, שהוא מתעניין ומדבר, הרגיעה במעט את צוות ההצלה שטיפל בו. אך אותי, משום מה, השאלה דווקא הטרידה, חשבתי שהשאלה באה דווקא מתוך בלבול. עניתי לו "טאטע, אמא אמורה להיות בבית, מדוע אתה שואל אליה?" ענה לי אבי: "היא הייתה איתי כאן במקום, תברר מה איתה". מהלך הדין-ודברים והתעקשותו שאמי גם הייתה באזור הפיגוע הדאיגו אותי מאוד, אך בגזרת כיבוד אב התחלתי מיד לברר האם יש פצועה בפיגוע. כוחות ההצלה בדקו אך חזרו עם תשובה שלילית. במקביל ניסיתי לחייג אליה מספר פעמים, שמעתי צליל חיוג אך השיחה לא נענתה. מפלס הדאגה והחרדה שנרשמו אצלי באותם דקות, לו היו נמדדים, המד בוודאות היה מתפוצץ.

"מאחר וכוחות ההצלה שללו את העובדה שיש פצועה, חשבתי שאולי אבא שלי, בשל המכה החזקה שקיבל, לא זוכר במדויק את מה שהיה טרם הפיגוע. ניידת טיפול נמרץ אליה הועבר אבי יצאה בדהרה לעבר בית החולים הדסה עין כרם, כששפתיי ממלמלות פרקי תהילים.

"לאחר זמן קצר, כשעוד היינו בדרך לבית החולים, חזרה אלי אמי בשיחת טלפון ובקול רועד סיפרה שאכן הייתה במקום הפיגוע יחד עם אבי, כאשר היא ישבה על ספסל ואבי מאחורי התחנה, אך כעת היא לא מוצאת אותו ומחפשת אחריו. אמי סיפרה לי כי בחסדי שמים הצליחה לברוח מהתחנה ברגע הדריסה, טרם יצא המרצח למסע הטבח וההרג. "ראיתי שחייגת אלי כמה פעמים, אך מרוב רעד והלם לא הצלחתי ללחוץ על המקשים במכשיר הסלולר", אמרה.

'יכולתי להיות במקומו'
בזמן שר' פסח משוחח עם "יתד נאמן", הוכנס הפצוע השני מהפיגוע במלכי ישראל לחדר הניתוחים. "צריך להתפלל להצלחת הניתוח של ר' יום טוב", אומר ר' פסח לבנו ר' שמואל העומד לימינו ופותח מיד באמירת פרק תהילים. "ר' יום טוב ליפא בן רוזה לרפואה שלמה, אהה איזה אברך יקר, שתהיה לו רפואה שלמה.

"כשאני נזכר איך ראיתיו אתמול, לראשונה מאז שעמד שם במלכי ישראל עם ר' ישעי' הי"ד, אני מתמלא בהתרגשות" דמעות זולגות מעיניו. "אהה, אהה..." נאנח ר' פסח, "ישעי'! ישעי'! הוא עבר רבות בחייו, אך תמיד היה בשמחה, כששמעתי מה קרה ושר' ישעי' נהרג ונטבח על קידוש ד', רעדתי כולי, המחשבה שבעצם אני הייתי יכול להיות במקומו מעוררת לתשובה. ב"ה, זכיתי ואני יכול לפרסם את הניסים הגדולים שעברתי ולהגדיל שמו יתברך בפני כל העולם.

"אני הייתי בטוח שהוא הספיק להתרחק משם. היה זכור לי שראיתי אותו ממשיך לכיוון שנלר תוך שהוא מושיט ידו ומנסה להשיג מונית, לרגע לא חשבתי שהוא נפגע. אוי, קיבלתי את הבשורה באופן קשה מאוד והרגשתי כי למעשה הייתי יכול להיות במקומו", חוזר ר' פסח על הדברים ומפרט "הרי עמדתי בסמוך אליו. לאחר ששמעתי תיאורים על המכות שהיכה המרצח בגופי, ובכל זאת יצאתי בניסים גדולים, נס בתוך נס. נהיר לי שאין זה מקרי, ברור לי כי המטרה היא שאמשיך לפרסם את גדלות ד' שנמצא בכל מקום ומקום, ושאמשיך לשמח אלוקים ואנשים. עברתי ממש סקילה'.

"האירוע גרם לקידוש ד' גדול בכל הארץ והעולם. ביקרו אצלי אישים רבים, וגם חולים ששוהים כאן בבית החולים הגיעו לבקרני כדי לראות את הנס בעיני בשר. כולם באו לחזק ולהתחזק, ואני מצדי עשיתי השתדלות לפרסם את הנס הגדול שעברתי בסיעתא דשמיא.

"היו אצלי ראש עיריית לורנס, ראש עיריית ניו יורק, יחד עימו ביקר אצלי גם ראש עיריית ירושלים. כאשר ר"ע ירושלים שאל, מה הוא יכול לעשות למעני, ניצלתי את ההזדמנות וציינתי בפניו את מה שכתוב בספרים הקדושים על מעלת קדושת שמירת השבת וחשיבות נוטריה. ציטטתי בפניו פירוש על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", יש המפרשים כפשוטו שעל בני ישראל לשמור את השבת. החתם סופר זי"ע, אמרתי לברקת, מפרש כי הציווי הוא "ושמרו בני ישראל את השבת", שעל כל אחד ואחד מבני ישראל לשמור על השבת שלא יחללוה - אנחנו צריכים לשמור שלא יחללו את השבת. לכן, אם שאלת מה אתה יכול לעשות בשבילי, אני מבקש ממך, שתראה לחזק את קדושת השבת בעיר הקודש ירושלים ותצטרף לאלה השומרים שלא יחללוה, ח"ו.

"ראש עיריית ניו יורק עמד והתעניין במצבי ובפרטי הפיגוע. ולסיום, ראש עיריית ירושלים ביקש לשמוע שוב את הפירוש על ציווי שמירת השבת. היה נראה לי שדבריי עשו עליו רושם, אך לאחר מכן שמעתי שמקורביו מכחישים ששוחחנו על זה, ואני בטוח עוד יותר שהדברים חלחלו לליבו.

'פארגעס פון דעהם'
"דער רוב" גם ביקר אצלי, אומר ר' פסח ומתכוון לרבו, גאב"ד העדה החרדית, הגרי"ט וויס שליט"א. תיארתי בפניו את השתלשלות הפיגוע האכזרי. הגאב"ד שליט"א, הניף את ידיו לאות ביטול והפטיר "פארגעס פון דעהם" (תשכח מזה), כשהוא מתכוון שהאירוע טפל לחסדים הגלויים שהקב"ה עשה עמי, ובהם אני צריך להתרכז, פרסום הנס וחסדי ד'.

"בהמשך הביקור סיפרתי לו אודות שיחתי עם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ועל בקשתי להגביר את החיזוק בנושא שמירת השבת בירושלים. הגאב"ד שליט"א תיקן אותי ואמר כי הדברים שציטטתי בפניו מובאים ע"י האור החיים הקדוש בביאור הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת", שהציווי הוא על בני ישראל שצריכים לשמור על השבת שלא יחללוה, ולא רק עצם שמירת שבת הפרטית.
במהלך השיחה עם "יתד נאמן" חוזר ר' פסח קרישבסקי שוב ושוב ואומר: "אה, איזה חסד ד', צריך לקדש שם שמים". הוא מספר כי ביקרו אצלו רבנים ואדמו"רים רבים ו"מכל אחד ואחד קיבלתי חיזוק ואף ניסיתי לחזק אחרים בכוח הניסים שזכיתי לחוות על בשרי".

מפעם לפעם מברר ר' שמואל בחדר הרופאים במחלקה הכירורגית, האם מכתב השחרור כבר מוכן, אך נראה כי הצוות הרפואי והחולים במחלקה מתקשים להיפרד מדמותו המרתקת של היהודי הירושלמי. בהמשך יגיע הרב מרדכי פריד, יו"ר "סעד ומרפא" העומד גם הוא ומסייע לחולים ולנדכאים בבתי החולים, ויזרז את השחרור. "חברים, הוא יחזור לבקר אתכם - יש לו משפחה גדולה והרבה חברים שממתינים לראות אותו" הוא יאמר. הרופא התורן יוצא ומרגיע את ר' מרדכי "חצי שעה והאחות תסיים לכתוב את המכתב, נשחרר אותו מבית החולים, אך הוא חייב מנוחה והבראה, תודיע לחברים שיחכו עם המסיבות, תתנו לו להבריא".

ר' פסח, לא מבין מה הוא בעצם עושה כאן בבית חולים. זר לו המקום, לא איש פעיל ותוסס כמוהו מתפעל לא מגילו המתקדם ולא ממאמץ.

"האם תחזור לתופף בחתונות?" שאלתי את ר' פסח, ולרגע נדמה היה שפלטתי משפט חסר טעם, אך ר' פסח רואה את המבוכה הקלה נוכח תגובתו, משחרר חיוך ואומר לי "זה משהו שאי אפשר להפסיק, שמחה היא דבר שאין לה סוף. אמנם בשנים האחרונות הפסקתי לתופף במערכת התופים הגדולים, אך אני מתופף על תופים קטנים יותר – דרבוקות, אלה תופים ערביים שמתופפים עליהם בכפות הידיים. אהה, איזו התרגשות הייתה לי אתמול כשראיתי את ר' יו"ט (נייהוז – י.ר.) מגיע לכאן והוא חי וקים, אני שימחתי ותופפתי בחתונה שלו".

"הוא היה מאושפז בשערי צדק", אומר ר' פסח בלחש כמגלה סוד באוזני, "אך בשל הפגיעה הקשה ברגלו והצורך בשיקום הירך העבירו אותו לעין כרם. כשהגיע לכאן ישבתי בלובי, כשהגיע ממש קפצתי משמחה ורצתי אליו בהתרגשות, שוחחנו דקות ספורות וחיזקנו האחד את השני, הוא אברך יקר שביקרים.

"בערב לא התאפקתי וביקשתי מבני, ר' חיים שלום, שברצוני לבקר שוב את ר' יו"ט נייהוז, אני נמצא בקומה 6 במחלקה הכירורגית והוא אושפז בקומה 4 במחלקה האורתופדית. ירדתי אליו והתפעלתי, שוכב אברך ואמור לזעוק מכאבים, רגלו מלאה בשברים, הירך מרוסקת, והוא שוכב ללא משקפיים בכדי שלא ייכשל ח"ו במראות אסורים, וגמרא צמודה לפניו וניגון שקלא וטריא עולה מתוך חדרו, כאילו נמצא באמצע שיעור לתלמידיו בישיבת "אהבת התורה", שם הוא משמש כר"מ ומגיד שיעור.

"חיכיתי בצד, מתענג מלימוד התורה, ואז הוא שאל את העומד לצדו האם מחכים לו. סיפרו לו שהגעתי לבקרו, הוא חבש את משקפיו וביקש סליחה שהטרחתי את עצמי אליו, 'אני הצעיר בשנים צריך לעלות אליך, אין זה דרך ארץ'. איי... איי... כמה נהניתי לשוחח עמו. דברי החיזוק ששוחחנו ילוו אותי זמן רב. התנחמתי ששיחתו האחרונה של שאר בשרי ר' ישעי' הי"ד, הייתה עם אברך זה".

"במה אתה תולה את נס ההצלה שלך?" הקשיתי, ור' פסח מפנה ידיו לצדדים "אני תולה את זה בהרבה דברים, אך אין ספק שהעובדה שאני משמח אלוקים ואנשים, זו נקודה שאפשר לתלות בה את נס ההצלה.
"בסיום ביקורי אצל ר' יו"ט נייהוז, שוחחנו על הזכות שנפלה בחלקנו בזה שנשארנו בחיים כדי שנוכל לפרסם חסדי ד' יתברך. אמרתי לו 'אני אמשיך לתופף ואתה תזכה בעז"ה לרקוד ברגליים בריאות'.

"אמנם פניי, ראשי ואוזני כמו גם מכות שקיבלתי בגבי וברגלי, גורמים לי מיחושים רבים, אך מה כל זה מול חסד ד' הגדול שנעשה עמי. אני מלא בשמחה ובהודיה לד' יתברך, וברור לי הדבר כי עובדת היותי משמח אלוקים ואדם עמדה לי והגנה עלי ברגע קשה זה.
"אולי אני יכול לציין שההשפלה בשנים האחרונות מזה שאני מסוגל לתופף רק בדרבוקות ולא כפי שהייתי רגיל במערכת תופים גדולה, השפלה זו כנראה עמדה גם היא לזכותי".

מכתב השחרור ניתן סוף סוף, ור' שמואל מוביל את אביו על כיסא הגלגלים לעבר רכבי. "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון", מפזז ר' פסח ביציאתו ומנופף לשלום לעשרות אנשי הצוות הרפואי המלווים אותו ביציאה.

בפתח, אחד המאבטחים פונה לחברו, "שמעת? היה עכשיו בחברון". המציאות הביטחונית בישראל הפכה את הישראלים לברי שיחות-קוד, זר כי ייקלע לשיחה כזו לא יבין. פיגוע דקירה נוסף בחברון הסתיים בחיסול המחבל ובפציעה קלה של חייל.

בדרך מוצא ר' פסח קצת זמן להתעניין בשלומם של בני משפחתו המורחבת וצאצאיו הרבים, כ"י. "הם כולם מחכים לך בבית", אומר לו בנו ר' שמואל, אך שיחה נוספת שהתקבלה מבית החולים משנה את התוכנית. "אני יודע שמחכים לך בבית, אך אתה חייב מנוחה לטובתך ולטובת בני המשפחה, תפנה מיד למנוחה בבית טובי העיר", נשמע קולו של הרופא מביה"ח בשפופרת הטלפון הסלולרי.
"בשבת האחרונה עליתי לתורה ובירכתי ברכת הגומל בבית הכנסת שבבית החולים הדסה עין כרם", מספר ר' פסח. כשאני מתקרב עם הרכב לרחוב מלכי ישראל, עשרות מטרים ממקום הפיגוע, אומר ר' פסח "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". למראה חיילים המאבטחים את התחנות מפטיר ר' פסח "אם ד' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

השעה 13:48. עמודי הבטון והשומר המאבטח את הכניסה לבית המדרש המרכזי של חסידי גור, הסמוך לשער הכניסה לבית טובי העיר, מעידים כאלף כותרות שהמצב הביטחוני מתוח ברחבי ירושלים. ר' פסח ובנו יורדים מהמכונית, ר' פסח מודה לי במילים חמות על כל העזרה והסיוע ומפטיר: "אל תשכח כלום, כדי שנוכל לקדש שם שמים. מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!