בואו נשווה: בא היריון שלישי והכריע ביניהם

נותרתי יושבת על מקומי - מבטי חתום ואני מנסה לעכל את הבשורה שגיליתי ברגע זה לגמרי במקרה. לפני כשעה עוד חשבתי שאני רק חולה...

הוא הביט בי וראיתי אור בעיניו. "את ממש בהריון", הוא חזר ואמר.הפעם שלטתי בעצמי, פחדתי להוציא מפי דבר מה מרושע. אין זה מגיע לו כלל. מה הוא עשה לי?

"כן, כנראה שאני ממש בהיריון", עניתי בקול מהורהר וחייכתי לעומתו.

"את שמחה"? הוא שאל בקול מהסס."אתה שמח"? החזרתי לו בשאלה כדרכה של אישה יהודיה טובה. מנסה לרגע לחשוב טרם אגיב. האם אני באמת שמחה? הרי אני חייבת לשמוח עכשיו. גיליתי שיש בתוכי חיים חדשים! היש תחושה מדהימה מזו? בתוך הבטן שלי מתרחש ברגעים אלו ממש תהליך מדהים של יצירת עובר פצפון אשר בעוד כתשעה חודשים, יגיח לאוויר העולם בצורת בן או בת ויהיה חלק מהמשפחה הקטנה שלנו.

אך באותו רגע לא הבנתי עדיין מה היחס שלי לעניין. תמיד פחדתי מהילד השלישי. להיות אמא לשני ילדים היה נראה לי בסדר, לא קל מדי, לא קשה מדי, המצב בשליטה איכשהו. שלושה ילדים, "שממלאים את כל המושב האחורי של הרכב", כבר הרגיש לי כאילו אני ממש מבוגרת שמנהלת משפחה מרובת ילדים ופתאום פחדתי.

"האמת היא שאני שמח", העיר אותי קולו מהרהוריי."דמייני לעצמך עוד ילד יפה כמו השניים שלנו, מסתובב כאן בבית וקורא לנו אבא ואמא".חייכתי אליו, מנסה להצטרף להתלהבות האמיתית שנמסכה בקולו."בוודאי שאני שמחה, פשוט קצת מבולבלת, צריכה לעכל", אמרתי.

כבר שכחתי מה זה הריון. "התינוקת" שלי בת חמש. לא זכרתי מה בדיוק צריכים לעשות, אך לשם כך יש לנו קופות חולים המעסיקות רופאי נשים, הלא כן? סוף כל סוף קמתי ממקומי על הספה. ניגשתי לחדר הילדים, שני ה"גדולים" שלי שכבו שם ישנים במיטותיהם. נשימותיהם הקצובות עלו וירדו בנחת אמיתית כזאת שגרמה לי לקנא.הלב שלי דפק במן מנגינה שלא הצלחתי לפרש אותה וגם לא התאמצתי. הבטתי היטב על פניו של בני הבכור, לאח מכן על פניה של בתי, חשתי מה שכל אמא חשה כאשר היא מביטה בפניהם של ילדיה. היא רואה את היופי, את המתיקות, את החוכמה, ההבנה, ולי יש שניים כאלו ברוך השם. אז יהיה לנו כאן עוד אחד? ולמי הוא יהיה דומה? והכל יהיה בסדר איתו? ואיזה קול יהיה לו? וצבע שיער? הוא יהיה גבוה כמו אחיו הבכור, או קטן וקומפקטי כמו אחותו? ואם זו תהיה בכלל "היא"?

ניגשתי למטבח ולקחתי לעצמי כוס מים. לגימה אחת, לגימה נוספת והנה היא שוב מגיעה. הרגשתי איך שהיא מטפסת בתוכי מלמטה ללמעלה והיה לי ברור שאם אני לא רצה עכשיו, זה ייצא כאן ועכשיו. "אני חייבת לקבוע תור לרופאה שלי", הספקתי לחשוב בעודי רצה לשירותים. הספקתי. ושוב הקאתי כאילו לא הקאתי בשעה האחרונה פעמיים. "זהו? ככה זה הולך להיות מעכשיו"? חשבתי לעצמי כשאני מתמלאת בתחושת פחד.

בהריון הראשון שלי לא הקאתי כלל. בהריון השני, הקאתי אם כי במידה מבוקרת יחסית. אולי זה הולך ומחריף מהריון להריון? הכל יכול להיות. אין חוקים וכללים מסודרים. יכולות לקרות הרבה מאוד תופעות וברמות קושי כאלה ואחרות.

מקלחת זריזה, מנוחה לגוף במיטה והרבה הרהורים. ניסיתי לחייך לעצמי, להכניס את עצמי למצב רוח טוב. היום במחשבה לאחור אני חושבת שלא נכון לומר שלא שמחתי, פשוט כנראה הייתי בהלם ולקח לי זמן להבין מול איזו מציאות אני עומדת.

מחר אקום רגועה יותר ויהיה לי כיף לחשוב על מה שמצפה לי, חשבתי לעצמי בעוד עיניי נעצמות. לו רק ידעתי כי הבחילה הזאת תעיר אותי משנתי כעבור שלוש שעות ותגרום לי לרוץ בהיסטריה לשירותים, לא הייתי נרדמת בכזאת מהירות ובכזאת קלות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!