על חרבנו נחיה! • טורו של הרב שלמה רענן

יום שישי האחרון כשלהט החרב הישמעאלית מתהפכת בחוצות, אני מוצא את עצמי בפתחו של קיבוץ גבעת ברנר, בדרך אל הכולל שפתחנו שם לפני יותר משנה ורק מי שקצת מכיר את המקום יודע כמה הצירוף של "כולל" ו"ברנר" נשמע מופרך מיסודו.

אל מול שלט הכניסה אני נזכר שבעצם גם יוסף חיים ברנר, על שמו נקרא הקיבוץ, גם הוא נרצח על ידי פורעים ערבים בדקירות בפרדס ליד יפו, ומהרהר על להט החרב המתהפכת שלא עוזבת אותנו מזה דורות.

אני מתקרב עוד קצת לכיוון בית המדרש הייחודי הזה שקם לו בתוך הקיבוץ ומבין לפתע שיש גם חרב מסוג אחר, אותה חרב שעל פי המסופר בגמרא (סנהדרין צד) נעץ חזקיהו המלך בפתח בית המדרש ואמר "כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב הזו". וחושב האם כל אותם תינוקות מדן ועד באר שבע שהיו בקיאים בהלכות, האם זה כולל גם את התינוקות, בגוף או ברוח, של קיבוץ ברנר...

על משעולי הקיבוץ אני נזכר במשפט ששמעתי אך בשנה שעברה בעת שחגגנו במקום את הכנסת ספר התורה שנתרם לעילוי נשמת חללי צה"ל תושבי המקום, אירוע שגרם שמחה ואושר לחלק מהתושבים ועורר זעם רב אצל החלק האחר כאשר אחד החברים קרא תוך שהוא מוביל את אמו הקשישה בכסא גלגלים, "איך יכול להיות שספר תורה מוכנס בגבעת ברנר??"

בחצר בית המדרש אני מגלה, למרות שזו ממש לא הפעם הראשונה שלי במקום, עץ שמתנוסס סמוך לכניסה ונותן צל לבאים בפתחו וכשאני מתבונן יותר מקרוב אני מזהה שזהו עץ חרוב. אותו חרוב שהמדרש (ויקרא רבא יג ד) אומר על הפסוק "חרב תאוכלו" –חרובין תאכלו. ומקבל משמעות עמוקה וחדשה לדברי חז"ל שהחרב והספר ירדו יחדיו לעולם. המאזן האלוקי הזה של החרב הנעוצה בבית המדרש לעומת החרב המתהפכת בחוץ, ומבין שזה בדיוק הרגע שבו אנחנו מוכרחים יותר מכל דבר אחר לעשות כל שביכולתנו כדי להביא עוד ועוד יהודים אל בין כותלי בית המדרש. אפילו לטעימה, אפילו לביקור.

בחוץ אני שוב פוגש את יוני, בן המקום, שמספר לי על אחיו הנער אשר ראה את האור שבוקע מבית המדרש ונמשך אליו כבחבלי קסם עד ליום שבו גילה את הדבר אביו שבכעס גדול ובצעקות קרע אותו מבית המדרש ומאז הוא ממאן להשתקם וחש שגזלו ממנו את היקר לו מכל.

אכן, לא כולם ולא בכל מקום מחכים לנו בזרועות פתוחות בשער ומקבלים אותנו בתשואות, אבל כל עשרות אלפי הילדים שלא ראו ספר תורה ולא מכירים מהו בית כנסת, בקיבוצי עוטף עזה ובמקומות אחרים, זקוקים לנו כדי שנאיר להם את הדרך אל בית המדרש. והחרב המאיימת על כולנו ללא הבדל, בחוצות, מחייבת אותנו להיחלץ חושים ולהירתם להקים בכל פינה וישוב מקום לנוס שמה, בית מדרש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!