מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

האם אני חרדתית, או שאולי אני פשוט זהירה. ובכלל, מי קובע את מינון הפחד/חרדה/דאגה המותרים?

התהייה הראשונה בנושא עלתה בי ביום שישי האחרון, כשנסעתי לאימון בוקר בים. חברה טובה שמגיעה איתי, סיפרה לתומה על מקרים שאירעו לאחרונה בשכונת מגוריה (בעיר גדולה במרכז הארץ) וכמעט הובילו לאסונות. הגבתי כי מוזר לי שבתקפה כה רגישה ביטחונית, ילדים קטנים הולכים לבדם ברחובה של עיר. בהמשך היא סיפרה על בת השכנים שיצאה בבוקר לבית הספר, נתקלה בחוץ בפועלי בניין ערבים שהלחיצו אותה וברחה חזרה לתוך הבניין. כשהחברה שלי יצאה אף היא, הציעה לה להתקשר לאמה טלפונית ואף הציעה לה טרמפ.

הוויכוח הסוער שהתעורר ברכב הכניס בכיס הקטן שלו כל גל אפשרי של הים אליו נסענו. אני טענתי בלהט כי בתקופה כזו לא שולחים לבד ילדים לבית הספר, או לכל הפחות דואגים לוודא שמישהו יודע מה איתם ושהם מגיעים בבטחה לבית הספר. אני לא רגועה עד שלא הורדתי אותם בפתח הבניין. לעומתי, טענה חברתי, אי אפשר לעצור את החיים, ומה לעשות שההורים יוצאים לעבודה בשעת בוקר מוקדמת ואין מי שייקח את הילדים ללימודים?

לא הסכמתי לקבל את הטענה הזו כלל וכלל. יש הבדל גדול בין נקיטת משנה זהירות לבין עצירת החיים. אני מבינה שהאם לא יכולה להפסיק לעבוד, אבל היא יכולה לשקול אפשרויות שונות לאור המצב החריג ולדאוג שמישהו יידע מה קורה עם הילדים שלה עד שהם בטוחים באופן יחסי בבית הספר.

"אם מדובר בילדים בני 12-13, הם מספיק גדולים וצריכים לתת להם להתמודד עם החיים" – טענה החברה ואני הזדעזעתי. גם בגיל הזה צריכים לדאוג לשלומם ובטיחותם. חנכי אותם לעצמאות בתקופה רגועה יותר בחוץ.

במוצאי שבת שוב יצא לי לתהות בעניין. היינו בעיצומה של סדנה להגנת עצמית לנשים. אחת המשתתפות נטשה את האולם לפתע ועל פניה חרדה. "הבן שלי היה אמור לחזור מהישיבה לפני שעה
וחצי וטרם שב" – הסבירה לדואגות סביבה.

הבחור שלה בן 15, הישיבה בעיר מגוריהם, ובכל זאת הסרטים שחלפו בראשה הזכירו את סוג סרטי האימה שרוב האנשים מעדיפים להימנע מהם. אחד הדברים שגרמו לה לתסכול, הוא תגובת בעלה לכל הסיפור. "תני לו להסתדר, ללמוד את החיים, להצליח לחזור הביתה גם אם לא אספת אותו מהתחנה. בטוח שהכל בסדר". הוא אמר לה, והיא, לא באמת נרגעה. "איך הוא יכול כל כך אדיש, האם הוא לא דואג כמוני לילד שכל כך מאחר להגיע"? קולה היה די מיואש.

המציאות שאנו שרויים בה יכולה להוציא כל אדם הגיוני משלוותו, ועדיין ישנם אנשים שלא נמצאים במפלס החרדה המאיים הזה. מה נכון, מה לא? האם יש בכלל נכון ולא נכון? כמו כל דבר
בחיים אני חושבת שהתשובה הנכונה היא – איזון. הלוואי שנצליח למצוא אותו.

בשורות טובות ושבוע מוצלח

שיפי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!