העיר שחולקה לשלושה: טורו של יעקב ריבלין

הובקעה העיר
רק כמה עשרות חברי כנסת מפוהקים הטריחו את עצמם להיכנס למליאה ולהאזין לנאומו המכונן של ראש הממשלה על גל פיגועי הטרור המשתק את המדינה. הם כל כך לא ציפו לכלום מהנאום הזה עד שלא טרחו לשסע אותו בקריאות ביניים. לשקט המביך תרמו חברי הכנסת הערביים שבצעד מכוון נעדרו מהמליאה ולא סיפקו לאל ג'אזירה ואל ערביה את האקשן הנדרש. הם ידעו שהדרך הטובה ביותר להגחיך את נתניהו בימים אלו היא לא לצעוק עליו אלא להתעלם ממנו לחלוטין. כשהמציאות בשטח מלמדת שאין ראש ממשלה בישראל - כל המוסיף גורע.

לפני שבועיים נשא נתניהו דברים בעצרת האו"ם וגם שם לא שעו אליו במיוחד. אבל איזה הבדל בין הנאומים: נתניהו של השפה האנגלית הוא אחד הנואמים הטובים בעולם. נתניהו של השפה העברית לא מגיע לקרסוליו של יוסי שריד. הוא נמצא במחלקה של ציפי לבני ובוז'י הרצוג ולפעמים גם הם נואמים טוב יותר. קשה להבין את פשר ההבדל. עם כל האנגלית המשובחת, בכל זאת שפת האם של נתניהו היא עברית. אז מה יש בשפת הלועז הזאת, או לחילופין מה יש דווקא בשפת הקודש, שמציב אותו כאן כדובר סוג ג' ושם בסקאלה של צ'רצ'יל ואבא אבן? כלום אין נביא אלא מחוץ לעירו, או שמעורבות בסיפור סיבות פסיכולוגיות עמוקות אחרות? אתמהה.

אבל מה חשובה הרטוריקה כאשר אין בדברים עצמם שום חדש? אם יש לנתניהו כותב נאומים מקצועי - החיים שלו קלים מאוד. הוא מקבל את המסר הכללי ולוקח מנאומים קודמים את כל אוסף הקלישאות הנדוש: לא ניכנע לטרור; נשמור על ביטחון אזרחי ישראל; עם ישראל חזק ועמד במבחנים קשים יותר; הנחיתי את כוחות הביטחון לעשות את כל הנדרש. רק קלישאה אחת נעדרה הפעם: הרשות הפלסטינית מסיתה להמשך הטרור והרצח. בפועל זה אכן מה שקורה, כלי התקשורת הרשמיים של הרשות עושים זאת ללא הפסקה. אבל נתניהו צריך בימים אלה את אבו מאזן כמו אוויר לנשימה. אם הוא, האבו מאזן הזה, ישחרר את הרסן מהתנזים וכוחות הביטחון שלו - לא נשמע כל שעתיים על פיגוע דקירה חדש אלא על מחבלים מתאבדים המפוצצים אוטובוסים מלאים רח"ל.

אחרי נתניהו עלה לנאום יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. אפילו בימים החלשים של נתניהו הוא לא מגיע למותניו כאורטור. גם לאחר השיעורים הרבים שלקח לפיתוח הקול והתרגולים אצל המומחים לשפת הגוף הוא תמיד יישמע כמנהל בית ספר תיכון במעמד חלוקת תעודות הגמר. כושר דיבור הוא כמו כשרון מוסיקלי, או שנולדים איתו או שלא.

אם מתעלמים מהאלמנט המצער הנ"ל, נאומו של הרצוג הוכיח שהוא יודע לקרוא את המציאות בשטח טוב יותר מהאיש שעלה לראשות הממשלה על טיקט של מר ביטחון. כבר לאחר רצח הזוג הנקין הי"ד אבחן הרצוג שלא מדובר בעוד אירוע טרור מזדמן הפוקד אותנו לפרקים. כבר אז הוא טען שזה ראשיתו של גל טרור שחייבים לנקוט כלפיו בצעדים הקיצוניים ביותר שיש בארסנל הישראלי. מי שמע פעם ראש מפלגת מרכז שמאל שקורא להטיל סגר כללי על השטחים ולאסור באופן מוחלט על כניסת פלסטינים לישראל? אם זיכרוננו לא מטעה אותנו, הרצוג קבע כאן תקדים מעניין. מאוחר יותר, כאשר התברר שמקורו של גל הטרור הוא במזרח ירושלים, ורק בשוליים הוא יוצא משטחי הרשות הפלסטינית, תיקן הרצוג את דבריו ודרש להטיל סגר על השכונות הערביות במזרח ירושלים. שומו שמיים, סגר בירושלים.

גם המשך נאומו של הרצוג היה מלאכת מחשבת. הוא האשים את נתניהו שמוביל את ישראל למצדה. הוא דיבר על תחושת הייאוש והתסכול של אזרחי ישראל ותבע מנתניהו לקום ולומר מה הוא מתכונן לעשות כדי להשיב את הסדר והביטחון לרחובות ישראל. על תשובתו של נתניהו ראה לעיל.

יום למחרת התייצב ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בצומת הטי המחברת בין שכונת ארמון הנציב ושכונת הפורעים ג'אבל מוכבר. במדור זה נמתחת דרך קבע ביקורת על התנהלותו של ברקת כמי שרוצה להפוך את ירושלים לעיר תרבות חילונית תל אביבית. הדברים במקומם עומדים אלא שהשבוע גילה ברקת שבכל זאת יש בו גנים של ראש עיר ירושלמי אמיתי. אחד שחי ונושם את העיר המורכבת והמסובכת הזאת ומסוגל לקום ולומר את הדברים הנכונים. נאמר זאת כך: לראשונה מאז שנבחר לתפקידו הוכיח ברקת שהוא ראוי לירושלים והיא ראויה לו. ומי ייתן וזהות העיר תדבק בו גם בתחומים אחרים.

בצומת הטי הזה, בו עלו שעתיים קודם לכן שני מחבלים על אוטובוס עירוני וטבחו שני יהודים הי"ד, עמד ברקת ואמר את כל מה שתושב ירושלמי חושב בליבו אך לא היה מי שיאמר זאת עבורו עד עתה. ברקת דרש מהממשלה להטיל כתר על שכונת הפורעים ועל שכונות ערביות נוספות במזרח העיר מהן יוצאים המפגעים. לעומת הרצוג שדרש סגר כללי, ברקת ידע לדייק בלשונו. יש שלושה מושגים בעגה הביטחונית: עוצר, סגר וכתר. בראשון אין יוצא ואין בא מהבתים אלא להצטיידות במזון בלבד. כך עושים במחנות פליטים או בערים פלסטיניות בזמן של מבצעים צבאיים. בסגר כפשוטו: סוגרים את היציאות לחלוטין אך בפנים החיים נמשכים כסדרם. כתר הוא אפילו לא זה. בודקים את היוצאים והבאים לשכונה ומאפשרים למי שנראה בסדר לצאת לעבודה. בהתחשב בכך שהמחבל מהפיגוע במלכי ישראל היה עובד בזק, אין ספק שהוא היה מקבל אישור לצאת.

ובכל זאת מדובר בצעד חריג שנדרש לראשונה על ידי ראש עיר בירושלים ואשר בכלל מבוצע. ברקת זרק את המסר התדמיתי של חלוקת העיר המשתמע מהכתר ושם מול עיניו את שלום התושבים בלבד. ואין להקל במסר בתדמית. הדרישה הפלסטינית הרשמית לחלוקת העיר, זו הנתמכת על ידי כל העולם כולל ארה"ב, מקבלת כעת חיזוק רציני. אפס, כי כאשר הדם שותת, סוגרים קודם כול את העורק המדמם בניתוח חירום ורק אחר כך חושבים אילו צלקות הוא ישאיר.

מספר שעות לאחר מכן התכנס הקבינט ואישר שורה של צעדים שהבולט שבהם הוא הטלת כתר על מזרח ירושלים. יש רגליים לדבר שברקת העומד בקשר הדוק עם ראש הממשלה ידע מראש שהחלטה מעין זו עומדת להתקבל, אבל זה כמובן לא גורע מהאומץ שלו לקום ולומר זאת. כך או כך, הכתר הוטל ובכל מידת הזהירות המתבקשת מכתיבה המתבצעת מספר שעות לפני ההופעה בדוכנים - הוא סיפק כמה שעות של שקט לעיר המיוסרת.

יתר ההחלטות של הקבינט הן מחזור של החלטות קודמות ואחת מהן היא בדיחה עלובה. מדובר בהחלטה הקובעת שהריסות בתי מחבלים מפגעים יבוצעו בתוך מספר ימים מזמן הפיגוע. החלטה כזאת יכול להעביר רק וולדימיר פוטין וגם זה רק בתחום הכיבוש הצבאי הרוסי בצ'צ'ניה. בשטח ריבוני ישראלי אין הריסות בלי אישור של בית משפט, ולאחר האישור תמיד פתוחה הדלת למשפחות לערער לבג"ץ. מאחר ונשיאת הבג"ץ, מרים נאור, לא עובדת אצל נתניהו, אלא ההפך, אין מצב שתיקי הריסה יקבלו צו ביצוע לפני שיחלפו מספר חודשים.

אפרופו צווי הריסה: בשבוע שעבר נהרסו בתי המחבלים בפיגוע בהר נוף בשנה שעברה. המערכת המשפטית סיימה את הטיפול לפני יותר מחצי שנה, אך מר ביטחון ושר הביטחון שלו עיכבו את הביצוע עד לגל הפיגועים האחרון.

העיר שחולקה לשלושה
ובחזרה לברקת: לראש העיר האנרגטי יש השפעה עצומה על נתניהו בכל הקשור בירושלים. לא רק בגלל שהוא עומד לרוץ תחת חסותו בפריימריס הקרובים בליכוד, אלא שלכל ראש עיר בירושלים יש השפעה פוליטית מתוקף מעמדו. את הבחירות הכלליות בשנת תשנ"ט איבד נתניהו לאחר שראש העיר דאז אהוד אולמרט סירב להצטרף לקמפיין של 'אהוד ברק יחלק את ירושלים'. אותו קמפיין שהכריע את הבחירות לטובת נתניהו בשנת תשנ"ו מול שמעון פרס. המוטיב של ירושלים המאוחדת הוא בעל משמעות בלתי רגילה.

לאחר הצעדים האחרונים של הכתר, ומה שעוד יבוא לאחריהם (אם יימשך גל הפיגועים יוטלו גם סגר וגם עוצר, עניין של זמן בלבד) אחדות העיר לא תהיה הקלף שמכריע בחירות אלא הביטחון הפנימי שבה ונושא הבניה. את הביטחון או חוסר הביטחון כולם יכולים לראות. את השקר של הבניה בירושלים יכול לחשוף במלוא כיעורו רק ראש עיריית ירושלים.

וכאן לשתיקה של ברקת יש משמעות רבה. במשך שש שנים ויותר ברקת מחפה על החלוקה דה פקטו של הבניה בין שלושת חלקיה. הירושלמים מכירים אותם היטב. למי שלא, הנה תיאור קצר: עיר הקודש והמקדש מחולקת בפועל בין ירושלים של קווי 67 המכילים שכונות יהודיות בלבד ובין החלק ששוחרר לאחר מכן והמכיל אף הוא שני חלקים, השכונות היהודיות והשכונות הערביות.

מבין השלושה, המצב בשכונות היהודיות שמעבר לקו הירוק הוא הגרוע ביותר. מאז כינון ממשלת נתניהו השנייה הוקפאו בהן אישורי הבניה כמעט לחלוטין. כל נציג בוועדה המחוזית בירושלים יודע שכאשר מגיעה תוכנית בניה מעבר לקו הירוק בעיר - מגיעה בעקבותיה הוראה מלשכת ראש הממשלה לעכב את הדיון. עיין ערך רמת שלמה, כל תוכניות הבניה החדשות שבה מוקפאות לחלוטין ומופשרות באופן שקרי כאשר נתניהו נלחץ אל הקיר. בפועל ההקפאה היא טוטלית.

לעומת זאת, בשכונות הערביות של מזרח העיר נמשכת הבניה ללא הפסקה. בלי היתרים ובלי אישורים. והיכן שירותי האכיפה וההריסות של עיריית ירושלים שיוצאים לדרך עם כל דיווח על מרפסת לא חוקית בשכונה יהודית? כאן המקום לגלות שישנה הוראה שקטה מלשכת ראש הממשלה שלא לבצע צווי הריסה בשכונות ערביות במזרח העיר. נתניהו אוהב שקט, ואם המחיר הוא חלוקה דה פקטו של העיר והענקת זכויות לערבים בלבד - הוא מוכן בהחלט לשלם. על חשבוננו.

מחיר אוזלת היד
אם בנושא הבניה אפשר היה להתעלם מזכויות היתר של הערבים הרי שבתחום הביטחון השוטף - הנטייה של נתניהו לא לעשות דבר עד שמיים לא מגיעים עד נפש (ראו פרשת מבצע צוק איתן,) היא האחראית ישירות לגל הטרור המשתולל כעת ברחובות העיר. גל הפיגועים העלה את העיר לכותרות רק לאחרונה, אבל כל מי שחי בעיר הזאת יודע שהיא בוערת כבר למעלה משנה. אין כמעט יום בלי זריקת אבנים על הרכבת הקלה ואין יום בלי זריקות אבנים ובקבוקי תבערה מכיוון השכונות הערביות ליהודיות, במיוחד מג'אבל מוכבר לארמון הנציב ומעיסוויה לגבעה הצרפתית. אין מצב שמכונית יהודית תיכנס בטעות לשכונה ערבית ותצא משם בלי פגע.

וזה עוד בשכונות שנחשבות לשקטות באופן יחסי. יש אזורים בירושלים שיצאו לחלוטין מכלל שליטה ישראלית ואפילו הצבא לא מעז להיכנס לשם. מדובר בעיקר במחנות הפליטים של קלנדיה ושועפט וכפר עקב. שם כבר מדובר באקס טריטוריה פלסטינית שתושביה נהנים מתעודות זהות כחולות ומקצבאות הביטוח הלאומי.

נתניהו מקבל כל בוקר את הדיווחים הביטחוניים בעיר היישר לשולחנו. אבל כדרכו הוא העדיף לשמור על שקט חד צדדי ישראלי. אם רבע מהצעדים הננקטים כעת מול הפורעים הערבים היו מתבצעים לאחר גל הדריסות שלפני חודשיים, אז גם בג'אבל מוכבר ועיסוויה היו מבינים שהישראלים נחושים להילחם על שלומם וביטחונם. אבל כאשר השבאב רואה שהמשטרה ופלוגות המג"ב נסוגות אחור ומשאירות את השטח פתוח, הוא מתקדמם בביטחון צעד אחד קדימה.

מה הסיכוי שנתניהו יפסיק להזיע ויתחיל לפעול נוסח שרון באינתיפאדה השנייה, קרי, כיבוש מחדש של מחנות הפליטים והשכונות הערביות בירושלים? את התשובה יספקו תושבי השכונות עצמם. אם הם יסתפקו בחזרה לשגרה של אבנים על הרכבת הקלה ובקבוקי תבערה לבתים הקיצוניים בשכונות היהודיות - גם נתניהו יחזור איתם לשגרה של מרדפי חתול ועכבר מקומיים עם כוחות המשטרה. עוד מאבטחים יתווספו לרכבת הקלה ועוד חיילי מג"ב ינסו לתפוס זורקי אבנים תוך שימוש קפדני בהוראות הפתיחה באש. זו השגרה שנתניהו מוכן להכיל מול הפלסטינים בירושלים.

כמובן שלא נופתע כלל ועיקר אם נתניהו יהיה מוכן להצהיר בפני שר החוץ האמריקאי שעומד לבוא לישראל בשבוע- שבועיים הקרובים על הקפאה רשמית מוחלטת של הבניה בעיר. הוא גם הצהיר על שתי מדינות וקיבל בתמורה שישה גלים של טרור. האיש הפחדן והמזיע הזה שילם בכהונתו הראשונה את חברון ושטחים נוספים בתמורה להפסקת אש באירועי מנהרת הכותל. אז למה שלא ישלם גם בירושלים? לאיש שבטוח שאף אחד לא יכול לאיים עליו ומקים שושלת משפחתית שתשלוט בישראל בעשורים הקרובים (על עלילותיו של הבן יאיר, יסופר בהזדמנות אחרת בע"ה) אין סנטימנטים לשום דבר מעבר לצרכיו האישיים והפוליטיים המתואמים עם הפטרון שלדון אדלסון בניו יורק.

אבל אם גל הטרור יימשך ותושבי השכונות הערביות ימצאו את הדרך לעקוף את הכתר ולצאת עם סכינים לרחובות ירושלים - המציאות תכריח את נתניהו לקום ולהילחם. באופן פרדוקסלי, השקט יושב לעיר רק אם יהיו עוד פיגועי טרור קשים נוספים. להתפלל על כך אי אפשר. בפועל יתכן שזה מה שיקרה. ה' ירחם.

על דמיונות וקצבאות
בבוקר יום ראשון השבוע, בפסק הזמן הקצר שבין גל הפיגועים של השבוע שעבר וזה הנוכחי, התכנסה ועדת הכספים לדיון שבחלקו הגדול הפך כעת למדע בדיוני. בעצם היה זה דיון המשך לדיון שהתקיים שבועיים קודם לכן בוועדה בנוכחותו של שר האוצר משה כחלון.

בשני הדיונים גם יחד נפרשה בפני הנוכחים תמונת מצב מפתיעה לטובה על מצב קופת המדינה. כחלון סיפר שרשויות המס עשו מעל ומעבר ועברו את תחזית הגביה בשמונה מיליארד שקל עוד קודם ששנת הכספים הסתיימה. הוא העריך שבקצב הנוכחי יגבו עוד ששה מיליארד ובסך הכול תסתיים השנה בעודף תפעולי של ארבעה עשר מיליארד שקל. כחלון לא אמר כמובן מילה של תודה לשר האוצר הקודם יאיר לפיד שהעלה מיסים ותיקן ים של תקנות לאכיפה וגביה. מילא. את הכול עומדת לשאת הרוח.

עד שזו באה וטרפה את כל החישובים הספיקו הרפרנטים של האוצר להופיע שוב בפני ועדת הכספים וזמירות חדשות נפלאות בפיהם. העודף הוא לא של ארבעה עשר מיליארד אלא של שלושים מיליארד. הכיצד? במהלך השנה לא היה חוק תקציב בתוקף, והוצאות משרדי הממשלה היו נגזרת של התקציב הקודם לפי בסיס של אחד חלקי שנים עשר לחודש. הנגזרת של התקציב הקודם לא כוללת תוספות שהיו במהלך השנה שעברה אלא של הבסיס בלבד. כך אירע שמשרדי הממשלה נכנסו לדיאטה חריפה והוציאו הרבה פחות מהסך הכולל של השנה שעברה (העובדה שאף אחד מאזרחי המדינה לא הרגיש בכך מלמדת על עודפי השומן הקבועים של הממשלה).

העודף שנצבר הוא שישה עשר מיליארד שמתווספים לתוספת האדירה של ראשות המיסים ובסך הכול שלושים מיליארד. בוננזה. אפילו בשוויץ לא סוגרים שנה עם עודפים כאלה. שלא לדבר על הדוד סם מאמריקה שגומר בגירעונות קבועים של טריליארדים ומדפיס דולרים כדי לשרוד.

הפקידים המרובעים הגיעו, כנראה, עם ניירות וחישובים שנעשו לפני עשרה ימים ויותר. מאז אירועי חול המועד סוכות וגל הטרור הגואה אין למספרים האלה שום ערך. באינתיפאדה השנייה (כן. כבר אפשר לקרוא לזו הנוכחית 'השלישית') ירדו הכנסות המדינה ממיסים בשלושים אחוז בתוך מספר חודשים והוצאות הביטחון קפצו בעשרות מיליארדים. שנה לאחר מכן עמד המשק הישראלי בפני פשיטת רגל מוחלטת ורק תוכנית החירום של נתניהו ושרון, פלוס קצת עזרה אמריקאית בערבויות בין לאומיות, בלמה את הקטסטרופה.

מי שעוד מעז לשים את נפשו בכפו ולצאת לרחובות ולשווקים רואה בעיניהם העצובות של הסוחרים איך האירועים הביטחוניים התכופים שורפים להם בבת אחת הכנסות של שנה שלימה. התיירים לוקחים רגליים ובורחים. בעקבותיהם מגיעים המשקיעים (אלו כבר צפו את הנולד לפני חודש ונעלמו. שורו הביטו וראו את המדדים הצונחים בבורסה בתל אביב). האזרחים מסתגרים בבתים וגם כשהם יוצאים אין להם חשק לקניות. כשיקבלו פקידי השומה של כחלון את דו"חות סוף השנה של הנישומים האומללים (החישוב הסופי הוא שנתי, ולא חודשי) הם יגלו שהם עוד יצטרכו להחזיר מיליארדים למשלמי המקדמות. על המשך העלייה בגביה אין בכלל מה לדבר.

גם העודף הנוסף מהקיטון בהוצאות הממשלה חולף בכל יום שעובר. חבר באחת מוועדות המשנה של חוץ וביטחון שוחח ביום שלישי השבוע עם רפרנט בכיר באוצר. כן, אחד מאלה שהשתתפו בדיון העדיין אופטימי של יום ראשון השבוע. עכשיו כבר ריצד בעיניו הייאוש. כל יום של גיוס משטרתי מלא פלוס המילואים של מג"ב עולה לנו מאה מיליון שקל ליום - שח הרפרנט העגום. אם יוחלט להכניס גם את הצבא לפעולה - הצעה שכבר נדונה בקבינט השבוע - העלות עשויה לזנק פי ארבעה וחמישה. עשרים וכמה ימים כאלה מחסלים את העודף, והאוצר עוד ייאלץ לפנות לוועדת הכספים לקבלת אישור לפריצת גבול הגירעון הקבוע בחוק.

אבל ביום ראשון השבוע, ובדיון שהיה לפני שבועיים, עוד חשבו במושגים של עודפי ענק ששוכבים בקופה. מה רצו לעשות - ובחלקו כבר עשו - עם העודף הזה? שר האוצר לא הותיר את הנוכחים בלי תשובה: הורדנו את המיסוי המטורף על האלכוהול; הורדנו מע"מ באחוז ומס חברות באחוז וחצי; הגדלנו את ההקצבה למשפחות חד הוריות; הוספנו תקציב לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים הנוצריים (אפרופו כסף לנוצרים: הרב שלמה ברילנט וחבריו באיגוד המוסדות החרדיים יכולים להיות רגועים. באחריות מלאה - הכסף לא יעבור. אין קריטריונים להקצאה לפי דת וגם לא יכולים להיות. סתם רימו את הנוצרים, שעוד לא הספיקו להכיר את החבר'ה מאגף התקציבים באוצר והקונצים שלהם) ועוד כמה תופינים נאים בתחום הדיור שכבר הוכיחו את הצלחתם בשטח. רק שמונה עשיריות האחוז עליה במחירים בחודש האחרון הם כמעט עשרה אחוז בחישוב שנתי. פינטס.

ואז, כמו מפגע בודד התוקף ללא התראה מוקדמת, זינק עליו חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס מאגודת ישראל. הדקירה בצוואר הייתה בלתי צפויה, כי בסיעה האמורה יש טאבו דיבורים מוחלט בנושא שבגינו אירעה התקיפה. אסור לדבר מילה וחצי מילה על תוכנית החיסכון של קצבאות הילדים.

אלא שלמוזס אין כנראה מה להפסיד יותר, ואת החשבון הפנימי שלו עם מי שהסכים לה הוא ניהל על גבו של כחלון המופתע. אני רוצה לשאול אותך, כך מוזס, האם שמעת על הכלל שטובה ציפור אחת ביד מעשר על העץ? אם יש לכם כסף עכשיו לחד הוריות ולאלף הטבות אחרות, למה את התוספת לקצבאות הילדים אתם הופכים לתוכנית חסכון לעוד כמה שנים? יש לכם עודפי תקציב, תנו - תקף הח"כ את שר האוצר כשהוא מכוון בעצם לכתובת אחרת.

וכאן באה התשובה שהפתיעה גם את התוקף עצמו. כחלון: אני חושב שתוכנית החיסכון זה משהו שיהיה טוב גם לילדים וגם למשפחות, שיהיה להם כסף בעתיד ללימודים ועבודה. אבל אם אתם חושבים שצריך לשנות את המתווה, כך כחלון, אין לי שום בעיה עם זה.

אם כחלון היה כנה בדבריו, ובדרך כלל הוא כזה - למעט המקרים שהוא צריך להגן על קובי מימון - הייתה זו שעת כושר נדירה לפתוח את המתווה הגרוע של תוכנית החיסכון במקום התוספת לקצבאות ולשנות את חלקה לפחות לכסף מזומן. אבל בשביל זה צריך קודם להודות שההסכם הקודם סביב הקצבאות היה שגוי, וזה כמובן דבר שלא ייעשה במחוזותינו.

חלפו עברו שבועיים והנה עוד דיון בוועדת הכספים, והפעם הנושא המרכזי, ולא כבדרך אגב, הוא תוכנית החיסכון לילדים. נציגי האוצר לא שמעו כנראה את דבריו של כחלון בדיון הקודם, ובאו עם שלל מסמכים סביב התוכנית.

כאן כבר התנפלו על הפקידים כל חברי הוועדה, למעט רחל עזריה מסיעתו של כחלון. אפילו יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני - שבימים טרופים אלה של המו"מ לשחרורו של יעקב אשר נזהר מאוד בלשונו - לא יכול היה להתאפק, ותקף את התוכנית. גפני הזכיר שבשעתו הקים האוצר קרן חיסכון מיוחדת להצלת מפעלים בקריסה, עד היום לא יצא ממנה שקל אחד, ומפעלים קורסים בזה אחר זה. זה לדעתו מה שעשוי לקרות גם עם תוכנית החיסכון לילדים. תקף - אך מאוחר יותר כנראה התחרט. אף מילה לא פורסמה על הדיון בעיתון הבית, שלא מחמיץ אף דיון בנושאים חרדיים בוועדה שבראשותו של היו"ר הפעיל והנמרץ.

יתר החברים, ומוזס כמובן, תקפו בלי חשבון. לנוכחים התברר שהכסף לא יופקד כעת בשום מקום, ויופיע בספרים כרישום תקציבי בלבד. כלומר: כשיהיה - נשלם, כשלא - אז לא. בינתיים תקבל כל משפחה תוספת במזומן של עשרה שקלים לילד ראשון, חמישים שקלים לילד שני עד רביעי. מחמישי ומעלה שוב רק עשרה שקלים לילד. כנראה במסגרת התוכנית לצמצום הילודה. במקביל ייעשה רישום תקציבי של חמישים שקל לכל ילד לתוכנית חסכון החל משנת 2017. אשרי העין ראתה זו.

בהנחה המאוד היפותטית שהכסף אכן יופקד, יתבטא החיסכון לכל ילד שייוולד משנת 2017 ועד שיגיע בשעטו"מ לגיל 18 בעשרת אלפים וכמה מאות שקלים. ילדים בגילאים אחרים יקבלו פחות. לבינתיים משפחה עם שמונה עד עשרה ילדים שאמורה הייתה לפי ההסכם הקואליציוני לקבל תוספת מזומן של 500 שקל לחודש תתנחם ברישום התקציבי העתידי של האוצר.

יתר פרטי התוכנית הם סוג של הומור שחור שנהגו להקל בו גם בימים של פיגועים. בהגיע החוסך הצעיר לגיל ח"י הוא לא יקבל את הכסף לבזבוזים חלילה. הוא יוקצה לו רק להוצאות נישואין מול קבלות (האם המדינה מעודדת נישואין בגיל שמונה עשרה? - זעק - צחק אחד מחברי הוועדה), או למטרות לימודים לפי סעיף 252 בחוק החינוך. אפיקים נוספים: הקמת עסק חדש או רכישת דירה. והכול בסכום מקסימלי של כעשרת אלפים שקלים. ברוח ימים אלו נאמר: נחיה ונראה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!