"אבא דיבר על גזירת הגיוס ונפגע מהתשובה"

בראשיתו של חודש אייר תשע"ג, נהרו רבבות יהודים מכל רחבי הארץ לרחוב הקבלן 45 - לנחם את בעל ה'יביע אומר', היושב 'שבעה' על בנו-חביבו, הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל. "מן השמים תנוחמו", אמרו לו בני עדות-המזרח. "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", הפטירו באוזניו המנחמים האשכנזים. איש-איש בדרכו, בשפתו. גדולי תורה, אישי ציבור ועמך בית ישראל.

גם ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, התייצב לביקור ניחומים. הימים היו ימי ברית נתניהו-לפיד-בנט. המפלגות החרדיות ישבו באופוזיציה, וליקקו את פצעי הגזירות, ובראשן גזירת הגיוס, שאיימה להפוך – בחסות החוק – כל תלמיד ישיבה ואברך כולל לעבריין חלילה.

אוהב התורה הגדול לא נכנע לחולשת גופו – והטיח דברים קשים ונחרצים בראש-הממשלה שבא לנחמו. "שיכלתי בן, אבל גזירת הגיוס כואבת לי יותר".

"לא באתי בשביל זה", הגיב נתניהו בחוצפתו וחמק מן הנושא.

חצי שנה לאחר מכן, התייצב נתניהו שוב באותו הבית, הפעם כדי לנחם את בני מרן בפטירת אביהם.

הבנים נראו כמי שהתכוננו היטב לביקור זה. הבן הגדול, הגאון רבי אברהם יוסף, פתח ואמר בעדינות: "לפני חצי שנה היית אצלנו. היית נוכח ליד אבא, אבא מאוד ביקש, עולם התורה יקר לו, זו מעין צוואה. אנחנו מתחננים, מבקשים, כולנו ביחד מכל הלב, תעשה את מה שאתה יכול".

הלוליין הפוליטי המוביל – הגיב בשתיקה. ואז התפרץ הבן הגאון רבי דוד יוסף, בעל 'הלכה ברורה'. באומץ המזכיר את זה של אביו, הניח את הדברים על השולחן, כדי שאף אחד לא יוכל לומר: 'לא הבנתי, לא שמעתי': "אבא דיבר על גזירת הגיוס! אבא מאוד נפגע מכך שהוא לא קיבל תשובה על הבקשה שלו. מה שהוא שמע ממך זה: 'לא באתי בשביל זה', רק את המילים הללו, והוא מאוד נפגע מזה. הוא דיבר איתי לאחר מכן, והוא מאוד נפגע.

"אנחנו מרגישים שזאת הייתה המשאלה החשובה ביותר שלו. הוא אמר לך את המילים הללו 'שיכלתי בן, אבל זה כואב לי יותר'".

***

שנתיים אחרי האובדן הגדול, רבי דוד יוסף העלה את זכרונותיו האישיים מהאב הגדול בספר 'אורחות מרן'.

"לאחרונה יצאו כמה ספרים אודות הליכותיו והנהגותיו של אאמו"ר זצוק"ל", מסביר ראש בית המדרש 'יחווה דעת' וחבר מועצת חכמי התורה. "ראיתי בהם דברים רבים שאינם נכונים, ואף דברים הנמסרים מפי אנשים שהיו קרובים אליו ביותר, לאחר בירור הדברים בהרבה מקומות ראיתי שפעמים שהשומע לא הבין הדברים לאשורם, ופעמים שהמעידים עצמם לא דייקו בשמועתם ובפרטים, וד"ל, ומחמת כן נמנעתי בספר זה מלהביא דברים ששמעתי מפי אחרים שמעידים שראו עיניהם בהנהגותיו של אאמו"ר זצוק"ל, והבאתי רק דברים שראיתי בעצמי, ובכמה מקומות הוספתי הטעם לאותם דברים ששמעתי מפיו".

כל מעשיה בנויה היטב, לפרטי פרטים, אך יותר מכל חשוב לו, לבנו ממשיך-דרכו של מרן, שלא יהיה זה ספר סיפורים כי אם ספר מוסר, עם הדרכות מעשיות לכל יהודי. "הרבה יהודים", הוא מספר, "מצהירים שהיו רוצים ללמוד תורה, אבל בנתוני החיים שלהם אין להם אפשרות כזו – הם לא מספיק מוכשרים לדעתם, לא מספיק חזקים ובריאים או שאינם עשירים דיים כדי לנטוש את הבלי העולם הזה ולעסוק בתורה.

"מרן אבא זצ"ל לימד אותנו ללמוד בלי תנאים ובלי נתונים; בכל מצב כלכלי שהיה בבית, הוא היה יושב ולומד; בחוליו ובזקנותו, בביתו ובדרך – תמיד, תמיד ישב ולמד. הוא לא חיכה שייווצרו לו תנאים מתאימים כדי ללמוד, אלא התעלם מכל דבר ולמד.

"כשנתיים לפני פטירתו נוכחנו לדעת שגם אינו צריך להיות במצב מאונך כדי ללמוד... ומעשה שהיה כך היה;

"אבא קם לפנות בוקר ועשה דרכו לעבר הספרייה, בפתאומיות נתקלו רגליו במשהו והסתבכו, ותוך רגע מצא את עצמו שרוע על הרצפה. כאב חזק הלם בו, ואבא חשש שמא לא מדובר בסתם כאב, אלא בפגיעה עמוקה יותר, ולכן אסור לו להתאמץ לקום ולזוז בתנועות לא נכונות, שעלולות לסבך את המצב.

"הבית היה מנומנם ושקט, ואף אחד לא שמע את קריאותיו לעזרה. כמה דקות יקרות מפז שהיו מיועדות ללימוד חלפו והכאיבו לו לא פחות מן הכאבים העזים, ואבא מפנה את מחשבתו ללימוד. מעלה בזיכרונו גמרות, ראשונים ואחרונים – ולומד. ובין רגע אינו זוכר דבר. לא את הרצפה הקרה והקשה, לא את התקפות הכאבים ולא את המצב הבלתי אפשרי.

"שלוש שעות מאוחר יותר נכנס אל הבית ר' אברהם שלומי הי"ו, נהגו האישי. הוא נחרד לראות את הרב שרוע על הארץ, סייע לו לקום וניסה לברר כמה זמן הוא שוכב כך. אבא הציץ אל השעון. בארבע קם, ומאחר שהשעה כעת היא שבע, משמע ששלוש שעות חלפו. שלוש שעות!

"שלוש שעות שהוא לומד כך. בלי שולחן, בלי ספרים, על רצפה קשה כאבן ובהתקפת כאבים.
"בחסדי ה' עלינו יצא אבא מאותה נפילה ללא נזקים".

***

הוא מספר על פסקי אביו הגדול בימיו כרבה של קהיר: כשעברתי על התשובות בהלכה שכתב שם, הבחנתי שהתשובות הללו שונות מן התשובות האחרות שלו. הן היו ארוכות בהרבה ויסודיות מאד. ברבות מן התשובות נראית ההלכה ברורה ממש כבר אחרי חצי תשובה, ובכל זאת מוסיף אבא עוד ועוד ראיות ונימוקים.

כששאלתי אותו לפשר הדברים, אמר לי אבא: 'דע לך, בקהיר לא היה אפילו תלמיד חכם אחד שיכולתי להתייעץ אתו בהלכה. הייתי לבד, ונאלצתי להכריע ולפסוק בשאלות חמורות בעצמי. נשאלתי אז בענייני אבן העזר ובהלכות נדה חמורות ביותר, ובנוסף היה עלי להכריע גם לגבי ההנהגות בתוך ביתי בכל מיני עניינים, וכל זאת לבדי.

'מאוחר יותר, כאשר קמה מדינת ישראל, נותק כליל הקשר בין מצרים וישראל, כך שאפילו באמצעות הטלפון לא יכולתי לקבל עזרה וייעוץ כלשהם.

'האחריות העצומה הזו, שהוטלה על כתפיי בבת אחת, גרמה לי לשבת ולחפש עוד ועוד ראיות להצדקת הפסיקה שלי, ללא כל השוואה לתשובות שהייתי כותב בהיותי בארץ הקודש, כשבכל מקום היו תלמידי חכמים גדולים, שעמם יכולתי להתייעץ ולדבר בלימוד'.

***

ממשיך רבי דוד ומספר: במשך חמש עשרה שנים נפלאות זכיתי ללמוד עם מרן אבא זצ"ל בחברותא מדי לילה בלילה. לאחר נישואיי העדפתי לשהות בבית בזמן שאיני לומד עמו, ומשום כך בקשתי ממנו שבכל ערב יודיע לי מתי מתאים לו שאגיע. אבא הסכים, ומדי ערב, כשחזרתי מן הכולל, הייתי מקבל טלפון, שבו היה אומר לי מתי לבוא, בהתאם לתכניותיו.

ערב אחד כשהגעתי, מצאתי את אמי הרבנית צוחקת. "תראה את אביך", אמרה, "כולם אומרים שהוא בעל זיכרון, ואני שואלת, איך יתכן שיש לו זיכרון אם בכל לילה הוא צריך לגשת לפנקס הטלפונים ולחפש את מספר הטלפון שלך? למה הוא לא זוכר את המספר בעל פה?".

התופעה הפליאה אותי - מספר טלפון שחזר עליו שלושים פעם בלילה, הוא לא הצליח לזכור ביום שלמחרת, ואילו דברי תורה שלמד לפני כשבעים שנה, זכר היטב, כאילו למדם כעת!

איך זה יתכן?!

התשובה פשוטה, אדם זוכר את הדברים שהוא מתעניין בהם ואוהב אותם. המתעניין במספרי טלפונים יזכור אותם, והמתעניין בלימוד יזכור את לימודו. אדם שהתורה אינה מעניינת אותו – אינו מסוגל לזכור אותה, ואילו מי שחי את הדברים ושומר כל הזמן על רצף הלימוד, לעולם אינו מתנתק, וכך הוא מסוגל לזכור!

***

בכל רחבי הארץ כיתת מרן אבא את רגליו לצורך מסירת השיעורים. פעמים רבות היה מתבטא בכאב, שאכפת לו על שהוא נאלץ למסור שיעורים ברמה נמוכה, והוא מרגיש בזה מעין ביטול תורה, כיון שבאותו זמן יכול היה ללמוד גופי תורה.

כששאלתי אותו, מדוע באמת אינו מפסיק את השיעורים הללו ויושב ללמוד בעצמו, השיב, שהוא מרגיש שרצונו של הקדוש ברוך הוא, שלא ידאג רק לעצמו אלא גם לאחרים. רצון ה' הוא שיכבוש את ה'יצר' שלו לגדול בתורה, כדי שאחרים גם כן יזכו ללמוד תורה ולדעת הלכות.

כדי שלא יבזבז, חלילה, את זמנו בנסיעות הארוכות הללו, הותקנה במכוניתו מנורה חזקה מעל למקום מושבו מאחור, ובמשך כל זמן הנסיעה היה יושב ולומד בשקידה עצומה. הוא לא הרשה לאיש להפריע לו בשום עניין אחר!

בדרך כלל ביקש להיות לבדו, אבל בתקופה שקשתה עליו הראייה התלוויתי אליו לכל מקום, וקראתי לפניו את הגמרא. בתחילה סבלתי מבחילות בגלל הקריאה תוך כדי נסיעה. בקשתי שיברך אותי שלא אסבול מכך, ואמנם, בחסדי ה', זכינו ללמוד מסכתות שלמות במכונית באותה תקופה קצרה.

כמה וכמה פעמים סיים את כל הש"ס רק מן הלימוד בתוך המכונית!

***

ביום כ"ד לחודש תמוז שנת תשמ"ז, לאחר תפילת שחרית, התבקשתי להודיע לאבי מורי על פטירת אביו, הרב יעקב עובדיה זצ"ל.

אבא פרץ בבכי, ולאחר רגעים ספורים שאל: מי יטפל בכל סידורי הלוויה? אינני יודע מה צריך לעשות!

הרגעתי אותו שלא ידאג והתחייבתי לדאוג לכול. יצרתי קשר עם חברה קדישא, עם בית הקברות ודאגתי לכל הפרטים הנדרשים. ראשי ש"ס ובראשם הרב אריה דרעי שליט"א התגייסו גם הם לעניין, והלוויה נקבעה לשעה שתיים בצהריים. במשך כל אותן שעות סירב אבא לטעום מאומה, ואפילו לשתות לא הסכים, וכששאלתיו לפשר הדבר, השיב: "אני מסופק אם יש עלי דין "אונן", כיון שאיני עוסק בסידור הלוויה והקבורה, ומכיון שלהלכה האונן אינו רשאי לברך על אכילתו ושתייתו, אני מעדיף שלא לטעום מאומה עד אחר הלוויה, כדי שלא להכנס לספק אם עלי לברך.

בתשע בבוקר הבחנתי באבא עושה את דרכו לחדר הספרייה וסוגר אחריו את הדלת. פתחתיה והצצתי פנימה – אבא ישב ולמד.

אבא, אסור ללמוד כעת! – הערתי בעדינות – אונן אסור בדברי תורה!

אבא התבונן בי בכאב: מה אתה רוצה שאעשה? איני יודע לטפל בסידורי הלוויה, אתם עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר, מה אעשה? שאשב בטל? איני מסוגל!

כש"הנודע ביהודה" היה אונן מצאו אותו יושב ולומד, וכששאלו אותו על כך אמר: מעדיף אני לקבל עונש על שלמדתי תורה כשהיה אסור לי, מאשר לשבת ולהתבטל.

כך ישב אבא ולמד ממש עד שעת הלוויה.

***

כארבעה חודשים לפני הסתלקותו של מרן אבא זצ"ל לגנזי מרומים, נפל בביתו ונחבל בגבו. הוא הובהל לבית החולים, ולאחר סדרת בדיקות קבעו הרופאים כי הוא סובל משבר בגבו.

במשך כמה שבועות התלבטו הרופאים אם לנתחו או להניח לשבר שיתאחה מאליו, ולאחר שנוכחו לדעת שאבא סובל מכאבים עזים, המעידים על כך שהשבר לא התאחה, החליטו לנתחו.

ברם, למרבה הצער אבא לא התאושש מחוליו, ובמשך כמה חודשים לא יכול היה לשבת על כסא ולעסוק בתורה כדרכו בכל השנים. אף לסיים את ספרו 'חזון עובדיה, על הלכות שבת חלק ששי, לא יכול היה מרוב כאביו ומחמת שנתקשה לשבת.

בכל אותם ימים היה אבא שרוי בצער רב, והיה חוזר ואומר בלי הרף: "בלי תורה אין חיים! מה שווה האדם כשאינו עוסק בתורה"?

באותם ימים היה אבא שרוי בצער רב על ענין נוסף: גזירת הגיוס של תלמידי הישיבות שריחפה מעל לומדי התורה בארץ ישראל לא נתנה לו מנוח, ובכל יום ויום היה מעורר ומדבר על האמצעים שיש לנקוט כנגד גזירה זו.

ככל שנקפו הימים המשיך מצבו של מרן אבא זצ"ל להסתבך ולהתדרדר, ואליהם נתלוו ייסורים קשים ונוראים.

משעברו הימים ועדיין לא נראתה ישועה באופק, ומצבו של אבא המשיך להתדרדר, כשהוא על ערש דווי בבית החולים, נחרדתי לשמוע את אבא בוכה ואומר: "רבונו של עולם! כל ימי חיי מיום עומדי על דעתי עסקתי בתורה, והייתי שמח ומאושר בלימוד התורה, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועתה אינני יכול עוד, אין חפצי בחיים כאלו! רבונו של עולם קחני אליך"!

לדאבון לבנו נענתה בקשתו, וביום המר והנמהר ג' מרחשון תשע"ד כבה נר המערבי ונסתלק לבית עולמו. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות. על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.
הוא הותיר לנו פרק של מוסר והליכות חיים בהתמסרות ללימוד תורה.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!