שונא ערבים או סתם גזען?

שנאה, גזענות, פחד. שלוש מילים מאוד מתוקשרות בימים אלו. בעודי מתעדכנת בעוד מקרה טרור, בעוד פיגוע, בעוד רצח בדם קר, תהיתי ביני לבין עצמי: מדוע אנחנו שונאים ערבים? או שאולי אנחנו בכלל לא שונאים, רק פוחדים? והשאלה שתפסה במוחי הכי הרבה מקום היתה, האם אני שונאת אותם כי אני גזענית?

אז כמה דקות של התבוננות, הביאו אותי לאבחנה הבאה, אחרי שתקראו אותה - אולי לא תתחלחלו כשתשמעו לצידכם צעקות 'מוות לערבים'.

האבחנה בין גזענות לבין שנאת מי ששונא אותך היא פשוטה. הגזען שונא אותך כעם אבל גם כפרט. כלומר, הגזען, לא יגיש לך כוס מים במדבר, יסרב (אם הוא רופא) לטפל בך ואם איתרע מזלו ונגזר עליו לשבת לידך בטיסה לחו״ל- הוא יסרב לפטפט איתך ואולי אפילו יבקש לעבור מקום.

האדם ששונא את שונאו (במסגרת סכסוכי אומות), לעומת זאת, שונא ברמת ה׳מאקרו׳, אף פעם לא ברמת הפרט. ׳הטובים שבחבריו׳ לפיכך, יכולים להיות מאותו מוצא של האומה אותה הוא ׳שונא׳. אם הוא ימצא את עצמו ליד ערבי (לצורך העניין) חמוד בטיסה/על שולחן הניתוחים/ בעת צרה כלשהי, לא תהיה לו כל בעיה להתחבר, לעזור ולנגב חומוס מאותה צלחת.

העיקרון הזה לוקח אותי חזרה לנאום של זחאלקה על בימת הכנסת לפני שבועות ספורים, בהם הטיח בסתיו שפיר כי היא אינה מקדמת אותו לשלום כשפוגשת אותו במסדרונות הכנסת. מודה שכשראיתי את הנאום, הייתי כל כך עסוקה בליהנות ולהתמוגג מגודל האבסורד שבו, שלא ראיתי כלום מעבר. אבל עכשיו, במחשבה שניה, הוא כנראה צדק, האדון הפגוע. סתו שפיר אינה מקדימה לו שלום במסדרונות הכנסת. כי סתיו שפיר היא גזענית על פי העיקרון הנ״ל אבל בדיוק בהפוך. ברמת המאקרו, היא אוהבת לאהוב את האומה ששונאת אותה ושוחרת להרוג אותה. אבל ברמת הפרט? ברמת הפרט ערבי לא ראוי מבחינתה לברכת ׳שלום׳. ברמת הפרט היא תבחר לגור בשכונות בהן אין ערבים, אין אריתראים ועדיף גם שיהיה בלי מזרחים ממוצא יהודי.

אז בקריאת ״מוות למחבלים״ פלוס ״הרס בתיהם וגירוש משפחותיהם וכל תומכיהם לאלתר״, מאחלת לכולנו, יהודים יקרים, שתסתיים כבר האינתיפאדה, מהר וללא אסונות נוספים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!