כך מגדלת סבתא את נכדיה שהתייתמו בפיגוע

לפני ארבע שנים וחצי, כשמחבלים חדרו לבית של משפחת פוגל באיתמר ורצחו את בתה של טלי, רותי, חתנה אודי ושלושת ילדיהם, טלי החליטה שהיא לוקחת את שלושת הילדים ששרדו תחת חסותה. "בלוויה הבנתי מה קורה ואמרתי לבן שלי: הילדים נשארים פה. הברכה הגדולה היא שההורים של אודי, היקרים והמקסימים, משפחת פוגל, הרגישו שזה בסדר ושזה מתאים".

האסון שאירע במשפחת הנקין לא מחזיר אותם למה שקרה להם, פשוט כי הם עדיין חווים זאת בכל רגע. "אין שנייה שאני לא שם. זה גורם לחיבור וכאב מאוד גדול כשאתה חושב על המשפחות שהולכות לעבור את הסיוט הזה. את הילדים שכל החיים שלהם משתנים".

איך את מרגישה בתקופה הזאת?
"אני אישית, עם כל מה שקורה, מרגישה בעיקר כעס. דם יהודי ממש הפקר, משפחות נהרסות ואתה מרגיש שאין שינוי. אני חושבת שכשהדעות במדינה לא מסודרות אז אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד".

איך מגדלים אותם בנורמליות? לא מדברים על הפיגוע?
"ממש לא. אנחנו מגדלים אותם כך שהם יודעים מה שהיה. האחים וההורים שלהם נמצאים איתנו כל שניה בבית. אנחנו צוחקים על מה הם היו עושים או לא עושים. הם לא איתנו פיזית, אבל הם כל הזמן מעלינו".

ישי הקטן קורא לטלי אימא, אך הוא יודע שיש אימא ויש אימא רותי. "הוא שאל אותי: 'כשתהיה תחיית המתים מי תהיה אימא שלי, את או אימא רותי?', אז עניתי לו 'שתינו', אז הוא חשב ואמר: 'זה טוב, כי אם יש אימא אחת עסוקה אז השנייה תוכל לטפל בי'".

ובכל זאת את לא אישה צעירה, ולרדוף אחרי ילד בן שנתיים זה לא קל
"שום דבר לא קל, אבל ידעתי שהילדים פה, ומספיק מה שהם עברו. אני חייבת לתת להם את הכי טוב שאני מסוגלת. אמרתי לקב"ה: 'אתה שלחת לי את זה, אתה תיתן לי את הכוחות'".

איך מטפלים בטראומה?
"אני לא מרגישה שהיינו צריכים לטפל בדברים חריגים. אם אני רואה משהו שהוא אקוטי, אנחנו מטפלים. כמובן כל הזמן עם יד על הדופק. מההתחלה הדהדו לי הדברים של הרב קוק, ששני הדברים הכי חשובים הם אהבה ואמונה. ואם יש את שניהם, אפשר להתגבר על המון דברים. האהבה שלי לילדים האלה נשפכת בכמויות".



משפחת פוגל הי"ד

הילדים שמעו על הפיגוע של משפחת הנקין?
"בוודאי. אבל אני בודקת בצורה טבעית האם הם בסדר, ואני רואה שהם בסדר. הם לא נכנסים למקום שהם לא מתפקדים. וכשאני שואלת את אחד מהילדים 'נו, כולם דואגים איך אתם', אז אחד אומר לי: 'סבתאל'ה, אני בסדר'. הוא כאילו אומר לי באיזה שהוא מקום: תסמכי על הכוחות שלי. אז אני נרגעת. הכאב בפנים - אף אחד לא יוכל להסיר אותו. נכון, היינו רוצים אחרת, אבל זו המציאות שלו, ועם כל הכאב וההתמודדות אני רואה שהילדים נורמליים".

מה זה נורמלי? האם צריך לרחם עליהם או לוותר להם?
"ממש לא. צריך להתייחס אליהם בצורה רגילה.

"מעט זמן אחרי שזה קרה, הלכתי לניחום אבלים ומישהי אמרה לי: 'הדבר שהכי הרס אותי בעולם זה שכל הזמן ויתרו לי. על לעזור בבית, על ללמוד כי אמרו עליי שאני יתומה מסכנה. עכשיו אני אימא, ואני משלמת את המחיר... אם את רוצה לעזור לנכדים שלך - תתייחסי אליהם כאל ילדים רגילים'.

"גם לגננות ולמורים אמרתי: 'תתנהגו איתם רגיל. אתה גומר אותם אם אתה מרחם עליהם. אני כמובן מגדלת אותם עם יותר אהבה והענקה ממה שגידלתי את הילדים שלי, אבל לא מתוך רחמנות. הילד לא רוצה את הרחמים האלה, אלא למצוא את הכוחות ולהראות לעולם שיש לנו כוחות, עם כל הכאב".

ושאלות אמוניות?
"אני אישה מאמינה, ואני חושבת שאם הקב"ה שלח לנו ניסיון כל כך גדול ואין לי מושג למה, אז אני רוצה להרים את הכפפה ולהצליח במשימה המטורפת הזאת. ויש דברים שאנחנו לא מבינים, כמו המשל של הרב סולובייצ'יק. שמתאר תמונה רקומה משני צדיה – הצד היפה והצד השני הלא ברור. אני משתדלת, וזה לא תמיד קל, ובוודאי אנחנו בני אדם, להרים את המבט.

"אחרי ארבע שנים וחצי אני מסוגלת לראות גם את החסד שבדין", מציינת טלי. "לפני כן לא הייתי מסוגלת, ראיתי רק את המכה הגדולה. היום אני רואה שהילדים מאוזנים ומדהימים, וזה באמת לא מובן מאליו להמשיך עם אבל נורא שכזה, ואצלנו זה פי חמישה. אמנם הבית לא קיים, והם כבר לא איתנו, אבל", היא מיד מוסיפה, "הם מאוד קיימים. ההתמודדות היא התמודדות. לבנו עם משפחת הנקין ועם הילדים, ויחד עם הכאב שלעולם לא יכול להירפא. לעולם. הזמן ממש לא גורם לפחות כאב, במיוחד לא עם נשמות כל כך גדולות".

הכתבה המלאה במגזין 'פנימה' שייצא לאור השבוע אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!