מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

כולנו חרדים. נשמע לכן לא הגיוני? אז אני אומרת לכן שבתקופה זו כל ישראל חרדים. נו, בגלל המצב. טוב, אני מנסה להצחיק קצת עם בדיחות לא מצחיקות, אבל מה לעשות, זה המצב.

אז מה, גם פה אני אכתוב על המצב הביטחוני? כן, בוודאי שכן. מישהו יכול להתעלם? כל ניסיון לדבר על משהו אחר, להתעסק בדברים מעניינים, משמחים, מצחיקים, מצליח להשכיח ממני את הזוועה לזמן קצר מאוד. גם אם נראה שאני מאוד גיבורה ושומרת על אופטימיות מפליגה, בתוכי גם אני כמו רבים וטובים, פשוט פוחדת.

בתור אמא לילדים המצב הזה מפחיד אותי פי כמה. פשוט משום שאני צריכה לשאת באחריות לשלומם של אוצרות שהבאתי לעולם ולא יכולים להגן על עצמם. אך למעשה, אם אני משחזרת את הדברים, אני מבינה פתאום שעניין דאגת היתר אצלי נרשם עוד בטרם חלמתי על ימיי כאם – כנראה אופי.
גדלתי בשומרון בצל הזוועות. נסיעה בכביש שזוכה לממטרי אבנים או ירי לא היתה דבר מוזר בשבילי. זה לא היה כיף, וזה היה אפילו מפחיד, אבל סוג של הרגל כזה, אין לי הסבר. תמיד שאמרו לי, 'וואו, את נוסעת שם רגיל? זה ממש מפחיד', או כשפחדו לבוא אלינו הביתה, לא הרגשתי את התחושה שהם תיארו, על אף שכיום, כשאני כבר שנים באזור המרכז, קל לי יותר להבין את הפחד של הרחוקים ממקומות מועדים לפורענות. ובחזרה לימי הילדות, אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה בלילה, לא נרדמת, הבית של הוריי הוא ממש על הרים שמשקיפים על הכפרים הערביים הסובבים, משחזרת את הטבח/פיגוע/רצח או מה שלא היה היום, ומנסה לחשוב כיצד אגן על הוריי או על האחים האחרים שבבית, במידה ומחבל יחדור חלילה לבית. עליכן להבין שאין מדובר היה בפנטזיות של ילדה, שכן ביישובים הסמוכים אלו דברים שפשוט קרו, והעובדות ידועות.

לאחר שנכחתי בעצמי בפיגוע בפתח היישוב, בו נהרגו עשרה אנשים, הפכתי לנפגעת טראומה ומאז הסיוטים גברו. אבל איך אומרים עלי? טיפוס שורד. עובדה שאני פה, לא? כותבת לכן היום על חששותיי כאם לאור המצב הביטחוני. על עצמי אינני פוחדת כלל, אך הילדים...

קבוצות ווצאפ של הורים מלאות ברחש היסטרי. לשלוח או לא לשלוח? הילדים לומדים בבית ספר שהוא עדיין אתר בניה, והפועלים שורצים בו בעשרותיהם. חלילה מלחשוב שכל פועל הוא מחבל, אבל את מי ירגיעו כאלו משפטים, כשבחוץ כל מברג אפשרי או סכין מטבח הפכו לחרב פיפיות? ובגן של הקטנה אין שמירה, ומה יועיל שער שאותו אפשר להדוף באחת?

אז נכון, מבחן האמונה, ונכון, לא ניתן להם לעצור לנו את החיים, אבל מה עם ונשמרתם מאוד לנפשותיכם? מה עם ההשתדלות שלנו? אז לשלוח או לא לשלוח? ההודעות על עוד פיגוע, התפוצצות, אבנים, רק מחמירות את התחושה. מצד שני הורים עובדים, מה יעשו? ישבתו מעבודה? בלתי אפשרי וכל כך מובן. אז הם שולחים בלב כבד ובתפילות רבות, הולכים לעבודה בחוסר רוגע בולט, וחרדים, מאוד חרדים.

מה יודע מה טומנים בחובם הימים הבאים? אין אנו יודעים דבר. יש כאן סוג של שגרה שהתרגלנו אליה ונראה שעולם כמנהגו נוהג.

אני באופן אישי השארתי את הגוזלים בבית היום. נכון, לא אוכל להגן עליהם תמיד ובכל מצב וצורה, אבל אני מנסה היכן שאני יכולה, ומקווה שההבטחות שהורים הבטיחו לילדים בשנות ה-70 על אין עוד מלחמות ומוות, יתממשו אצלנו כמה שיותר מהר, ושתקווה לחיים רגועים – תהיה אמינה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!