בריוני ירושלים: כתב אישום נגד השר אריאל

הר בלי בית
בין עשור ליום נטילת לולב, ובעיצומם של ימי חול המועד, יצאו המוני בית ישראל למרכולים ומרכזי הקניות ולא האמינו למראה עיניהם. מדפי הירקות, ולא של מהדרי השמיטה בדווקא, היו ריקים למחצה, שליש ורביע. העופות הטריים היו במשורה ונשמרו בכמה מכולות מתחת לשולחן ללקוחות מועדפים בלבד, ובמדפי החלב שוד ושבר. חלב ניגר עוד היה בנמצא אבל הקוטג' הלאומי, זה שבגינו יצא העם לכיכרות לפני ארבע שנים וכמעט הפיל את השלטון, נעדר כמעט לחלוטין. המחזות הזכירו לזקני צפת וירושלים את ימי הצנע של ראשית שנות החמישים. עוד שבוע כזה של מחסור וצריך יהיה לחזור לחלוקת התלושים לפי מספר הנפשות במשפחה.

זעקת ההמונים הרעבים בקעה עד לחלונות הגבוהים. במשרד החקלאות החליטו שחרף החופשה המרוכזת במשרדי הממשלה בחול המועד צריך לקום ולעשות משהו. הסחורה החלה לזרום טיפין טיפין אבל העיסוק המרכזי היה בהפרחת התירוצים למחסור. הנה תקציר למי שבילה את החג מעבר לים: הירקות ספגו מהלומת חום בחמסינים של אוגוסט וראשית ספטמבר; וירוס מסתורי הכה בערוגות העגבניות; המשחטות לא עובדות במלוא התפוקה בחול המועד, והחגים נפלו השנה בימי אמצע השבוע, מה שמיעט את ימי החליבה. בקיצור: כוח עליון שאין אלא להרכין ראש בפניו ולחכות עד לסיומם של חגי תשרי.

לכל אוסף התירוצים הזה יש מכנה משותף אחד: הבל הבלים הכול הבל. בלשכתו של השר אריאל, חדור תודעת המקדש וימי בית שני, אולי לא שמו לב, אבל כבר בשנת ד' אלפים קי"ט הפסיקו לקדש את החודש על פי ראיה ועברו לחישוב שתוקפו עד ביאת משיח צדקנו על פי אלגוריתם שקבע באותה שנה הלל הנשיא. כלומר: את התזמון של חגי תשרי תשע"ו לאמצע השבוע ידעו כבר אלף ושבע מאות שנה מראש.

וזה אומר שהכול היה צפוי והרשות נתונה. אפשר היה לדרוש מהמשחטות - ויש למשרד החקלאות את כל הכלים הדרושים - לעבור בפול טיים באלול ולמלא מראש את המחסנים. ניתן היה גם להגיע להסדרים מוקדמים עם ארגוני השוחטים תמורת פיצוי כזה או אחר. את המחסור בירקות בגלל החמסינים שלפני חודש והעדר ימי קטיפה ניתן היה לפתור באמצעות הוצאת רישיונות יבוא מהירים לכל הירקות החסרים (מה שנעשה רק לפני שבועיים וההליכים הביורוקרטיים והבדיקות הדרושות הסתיימו רק אחרי החג). ובאשר למוצרי החלב: היו כבר שנים בלוח העברי בהן נפלו החגים בעיתוי של חמישי-שישי-שבת, ובהיערכות מוקדמת לא חסר כלום על המדפים.

ולמה זה לא נעשה? תשאלו כל תת פקיד במשרד החקלאות שיסכים לדבר אפילו בעילום שם. כדי להיערך מוקדם לקראת החגים ולהוציא רישיונות יבוא מול הלובי החקלאי החדש דרוש שר במשרה מלאה, ולא ברבע משרה. באופן פורמלי יש שר שמקבל משכורת מלאה וכל התנאים הנלווים אבל בענייני החקלאות הוא עוסק, כנראה, מעט מאוד. ראשו ורובו נמצא במחוזות אחרים לגמרי. בכל תפקידיו המיניסטריאליים והפרלמנטריים היה לאורי אריאל יעד אחד ויחיד: הזרמת תקציבים למתנחלי יו"ש ולשעבר יש"ע. כחבר בוועדת כספים הוא עסק רק בכך וזה עוד בסדר. הכול יודעים למה ח"כ נלחם להיכנס לוועדת כספים אבל כל האומרו מסתכן בתביעת דיבה.

בתפקידו כשר שיכון הוא עסק בכך בצורה הכי גלויה שיש. הן באמצעות תקציבי המשרד והן דרך החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית שמרבית תקציביה מוזרמים לשטחים. כאשר הוגלה למשרד החקלאות לאחר הנפילה של הבית היהודי בבחירות הוא הפך אולמות ועולמות כדי שהחטיבה להתיישבות תעבור ממשרד השיכון למעונו החדש. העיסוק במתיישבים וצרכיהם הוא לבד ג'וב בפול טיים, אז מתי יהיה לו זמן להתעסק בשטויות כמו ירקות ועופות? אבותינו שרדו ימים קשים גם בלי המוצרים האלה, אבל בלי התחזוק השוטף של בניין הארץ אי אפשר לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת.

וזה עוד חצי צרה. החצי השני הוא שלשלל עיסוקיו של השר אריאל נוספה בחודש האחרון מטלה חשובה נוספת: עליות ברוב עם ואבטחה להר הבית למען הפגן את ריבונותינו במקום. כיהודי שומר תומ"צ למהדרין - שאלמלי כן לא היה שוקל בשעתו הח"כ החרדי לשעבר אלי ישי לרוץ איתו ברשימה משותפת - הוא דאג כמובן להנפיק לעצמו היתרים ממספר רבנים המקובלים עליו לדרוך בכמה מתחמים מוגדרים בשטח הקדוש. העובדה שאלו אותם רבנים שדרשו ממנו לא לתת יד לפגיעה בחרדים ובעולם התורה בממשלה הקודמת והוא לא שעה אליהם - לא רלוונטית בהקשר זה. בעולמה של הציונות הדתית, כולל החרד"לית, לרבנים אין סמכות אבסולוטית, ומשתמשים בהם בשעת הצורך בלבד.

כך או כך, אריאל עלה להר הבית והשיג את הפגנת הריבונות שרצה. אם לא בשטח הר הבית עצמו הרי שבאזור הכותל המערבי הסמוך לו. מי שהרהיב עוז בימי החג, עוד לפני גל הדקירות, ראה בעליל שהייתה ירידה רק של עשרים אחוז במספר העולים לרגל לעומת שנים קודמות. אחרי גל הדקירות ירד מספר המתפללים ביותר מחמישים אחוז. במקביל הוגדל מספר השוטרים וכוחות הביטחון המציפים את שטח העיר העתיקה - ואין לך הפגנת ריבונות גדולה מזו. אז נכון שבעת כתיבת השורות הצליחה מחבלת להסתנן בין אלפי השוטרים ולדקור יהודי קודם שנורתה, אבל כמו שאמר אחד המשוררים הלאומיים: אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד. ועל אחת כמה שהראש הוא סלע קיומינו בהר הבית.

עד כמה באמת גדול חלקם של אריאל וחבריו העולים להר הבית בתבערה הביטחונית הנוכחית? תשובה מלאה לכך תינתן רק כאשר ישכוך גל האלימות וניתן יהיה להתבונן במה שקרה שלא בפרספקטיבה בהולה ועצבנית. מה שברור הוא שאי אפשר לדבר במושגים של אחריות מלאה. פיגועי טרור קשים בהרבה ממה שראינו בשבועות האחרונים היו עוד לפני גל העליות הנוכחי להר וכנראה יהיו חלילה עד חזון אחרית הימים. הטרור הפלסטיני המאורגן לא זקוק לתמריצים של הסתה כדי לצאת לשטח. החוליות המקצועיות והמיומנות של החמאס והג'יהאד האסלאמי מתאמנות ללא הרף וממתינות רק לתזמון מבצעי מתאים. סוג זה של טרור לא נשא פנים גם לחתני פרס נובל לשלום יצחק רבין ושמעון פרס שהיו מוכנים לתת הכול תמורת כלום. אורי אריאל וחבריו הם פסיק קטן מבחינתם של ארגוני הטרור המקצועיים.

אבל יש עוד סוג של טרור בשטחים שלדעתם של גורמי הביטחון חמור עוד יותר. בתי הכלא בישראל מלאים באלפי מחבלים מארגוני הטרור שמרביתם נתפסו עוד לפני שהספיקו לבצע פיגועים. חלקם נתפסו לאחר מכן במבצעים מרשימים של השב"כ, נוסח זה שהביא למעצרם המהיר של רוצחי בני הזוג הנקין הי"ד. רמת המידע של כוחות הביטחון על ארגוני הטרור ביו"ש היא גורם לקנאה בשירותי ביטחון אחרים בעולם הנאבקים בארגוני הטרור שלהם.

השטח המת של שירותי הביטחון הוא המפגע הבודד. הדבר היחיד שידוע לכוחות הביטחון אודותיו זה הפרופיל הכללי שלו. בדרך כלל מדובר בצעיר חסר מנוח או בעל משפחה שכבר לא ממש חשובה לו - שיושב בבית ונחשף להסתה של הרשות הפלסטינית על ניסיונות ההשתלטות של היהודים על הר הבית. ההסתה מעוררת אצלו את היצר הקמאי של פראות האדם הישמעאלית הירושה לו מאבותיו (וידוע פירושו של מרנא החפץ חיים זי"ע על הפסוק "והוא יהיה פרא אדם" - לעד ולעולמי עולמים) והוא נוטל סכין, או עולה על רכב ויוצא לדרך. בלי שום הכנות ותיאומים עם גורמים אחרים, בלי חתימה דיגיטלית של תקשורת סלולרית ומתחת לאפם של המשת"פים עם ישראל הפזורים כמעט בכל יישוב פלסטיני.

המפגע הבודד הוא אימתם של כוחות הביטחון. אי אפשר לאתר אותו מראש, ונזקו רב יותר מזה של חוליות הטרור המקצועיות. אירועי השבוע שחלף סיפקו לכך הוכחה כואבת ומצערת. באירוע ליד איתמר נהרגו זוג יהודים הי"ד בידי חוליה מיומנת של החמאס. באירוע הדקירה ברחוב הגיא נספו גם כן שני קדושים ולצידם מספר פצועים. והכל מידו של נער בן תשע עשרה שלקח סכין ויצא לדרך. הדוקרת בשער שכם ביום רביעי השבוע כמעט והוסיפה לרשימה קורבן יהודי נוסף תחת אפן של שתי פלוגות יס"מ ומשטרה שהיו במקום. מחבל מקצועי לא היה פועל בתנאים כאלה. מפגע בודד שיוצא על מנת שלא לחזור יכול לחדור דרך כל שרשרת ביטחון אנושית.

העליות הפרובוקטיביות של אריאל וחבריו להר הבית הן אפוא פך השמן הלא טהור שהרשות הפלסטינית שופכת על מדורת ההסתה. אז נכון שגם כך הם לא מפסיקים להסית נגד ישראל אבל ביודעם את נפשם הם מכירים את מפתח ההתנעה לקנאות הדתית שמפעמת גם בליבו של מוסלמי חילוני, פגיעה בקודשי האיסלם שהר הבית הוא אחד מהם.

ולא דומה דינו של אזרח יהודי מן השורה העולה להר הבית לדינו של נושא תפקיד רשמי. כשאריאל עולה ומצהיר על ריבונותנו על הר הבית זה נשמע לאוזן פלסטינית כמוהו כאריאל אחר שעלה בשנת תש"ס להר הבית והצית את האינתיפאדה השנייה. האוויר ברחוב הפלסטיני היה רווי חומר נפץ עוד קודם. היה חסר רק ניצוץ אחד בעל עוצמה של ממש. כאז והיום זה תמיד הר הבית.

הקנאות להר הבית היא זו שהוציאה את ערביי יפו - סוחרים חילונים ברובם שבימים כתיקונם מחפשים רק את ההכנסות מהיהודים - להפגנת ענק שהחרידה את שאנני תל אביב. מטח האבנים על האוטובוסים שעברו במקום לא נפל בעוצמתו מזה של צעירי מחנות הפליטים בקלנדיה ושועפט הנלחמים מידי יום בכוחות הביטחון באזור קו התפר בירושלים. ההבדלים הסוציו אקונומיים, התרבותיים ורמת החיים של ערביי יפו מול צעירי מחנות הפליטים העלובים הם שמיים וארץ. לערביי יפו אין גם שאיפה להקמת מדינה פלסטינית על אדמתם בכפוף לחמאס או לרשות הפלסטינית המושחתת. גם ערביי המשולש שיצאו אף הם להפגנות לא מעוניינים בכך. והראיה: כשליברמן מציע לתת להם ריבונות פלסטינית ולנתק אותם מישראל הם מאיימים במלחמת עולם. אבל כשמדובר בהר הבית כולם על פלנטה דתית מוטרפת אחת.

המשך העליות הפרובוקטיביות להר עלול להיות הרה אסון גם בזירה הבינלאומית. עד כמה ניתן להתגרות ברגשותיהם של מיליארד מוסלמים ושלושה מיליארד נוצרים הרואים איתם עין בעין את המשמעות של הפגנת ריבונות ישראלית על הר הבית? היום זה הר הבית, אומר הבישוף מחנדלולו, מחר זה כנסיית הקבר.

להבדיל אלף הבדלות וכמשל בעלמא. אריאל וחבריו הם ממשיכי דרכם של בריוני ירושלים בתקופת חורבן הבית, וגדולי ישראל האוסרים עליה להר הבית מטעמים הלכתיים וגם בגלל ההתגרות בגויים הם ממשיכו דרכו של רבן יוחנן בן זכאי. הבריונים חדורי התודעה הלאומית אסרו מלחמה מול המעצמה האדירה בעולם ולא שעו לאזהרותיהם של חכמי ישראל. ההמשך ידוע., מספר שבועות לאחר שריב"ז יצא להציל את יבנה וחכמיה נכנס טיטוס להיכל וכל היתר היסטוריה ארוכה של גלות ופוגרומים. מה שנותר זה רק להתפלל שהאנלוגיה ההיסטורית הזאת לא תגיע עד השורה האחרונה המרה, אם כי בדרך שהבריונים בני דורנו מובילים אותנו, כך זה באמת נראה.

במבחן התוצאה
הפגנת הריבונות הלאומית מול סכנת החיים עמדה בשבוע החולף במבחן פנים חרדי, אם כי מזווית קצת שונה. מיד לאחר האירוע ברחוב הגיא בו נספו הרב אהרון בניטה והרב נחמיה לביא הי"ד, קראה אישיות רבנית ידועה להמוני בית ישראל להגיע לכותל המערבי דווקא בשעות אלה למען וכו'. ומי שאמר גם עשה. מספר שעות לאחר מכן הוא הגיע בליווי משטרתי וברכבו היישר לרחבה. וממנו יראו וכן יעשו כל עם ישראל, כולל מי שאין לו אישור כניסה לרכב, והוא צועד רגלית בסמטאות העיר העתיקה ומורא המפגע הבודד בעיניו. חזקה על כוחות הביטחון שלפחות בשעות כאלה הם ייטיבו להעניק ביטחון. באופן מקרי לחלוטין אירע באזור פיגוע דקירה נוסף שבס"ד לא גבה קורבן נוסף.

באותו ערב, ליל הושענא רבה, הגיע לכותל שר חרדי בכיר, אף הוא ברכב ואבטחה צמודה. יומיים לאחר מכן, ביום אסרו חג בעבותים, הוא אף חגג במקום שמחה משפחתית וקרא לעם היושב בציון להגיע אף הוא יען כי הדרכים מאובטחות ובטוחות. מה שקרה ביום שלמחרת ראה בשורות דלעיל.
מנגד היו מגדולי ישראל שהורו לצאן מרעיתם להמתין עד יעבור זעם. לו חפצו בכך גם הם היו עולים תחת אבטחה כבדה וברכב עד הרחבה. לעסקנים החרדים יש קשרים מצוינים במשטרה. כמנהיגים בעלי אחריות עמוקה הם הפגינו דוגמא אישית דווקא בכך שישבו בביתם והורו מה שהורו. מי כמותם לדעת שמעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי, אך גם כאשר אדם מישראל מצטער היא אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.

פלס המידה הדק בין היצמדות לשריד בית מקדשינו מצד אחד ובין ספק ספיקא של פיקוח נפש יהודית אחת נתון אך ורק בידם של גדולי ישראל שאין להם בעולמם אלא הלכה ואחריות כלל ישראלית בלבד. נושאי התפקידים הרשמיים המחויבים, כך בעיניהם, גם לשיקולים לאומיים, ייטיבו לעשות לו יוותרו על הביטחון שמעניק להם המעמד הרשמי ויצעדו אף הם רגלית לכותל המערבי. רק אז נשתכנע סופית שכל הדרכים הן אכן בטוחות ומאובטחות.

אולמרט אייכה
בערב החג התראיין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בתקשורת הכללית ושפך אש וגופרית על מדיניותה של הממשלה. ביבי לא שעה אליו במיוחד, ובצדק. מי שממתין להכרעות משפטיות בחמשה תיקים המתנהלים נגדו, מוטב שיתרכז בענייניו האישיים ולא יטיף מוסר ברבים.

בנושא אחד, שדווקא עליו הוא לא דיבר, עבה ציפורנו של אולמרט יותר ממותניו של נתניהו. השבוע נועד האחרון עם ראשי המתנחלים והסביר להם שעם כל הרצון הטוב הוא לא יכול להפשיר בנייה בשטחים, בעקבות התחייבות שנתן לנשיא אובמה. העסקה היא "עצירת הבניה בשטחים מול ווטו אמריקאי במועצת הביטחון להצעה הצרפתית להכרה במדינה פלסטינית". הייתה זו הפעם הראשונה שפיו וליבו של נתניהו היו שווים בכל הקשור לבניה בשטחים. שנים של שקרים רצופים בנושא זה באו אל סיומן בפגישה גלויה אחת.

אולמרט שידע לפתח קשרים הדוקים עם הבית הלבן לא היה זקוק לזה. בתקופתו נולדה אמנם הקפאת הבניה בשטחים, אבל לאחר כל פיגוע טרור מהותי הוא היה משחרר לבניה כמה מאות יחידות דיור. כך נבנתה גבעה B בביתר עילית וכך נבנתה עוד שכונת ענק במודיעין עילית. גם המתנחלים הדת"לים בנו אלפי יחידות שכולן הופשרו כ'פיצוי' על הפיגועים. אולמרט השכיל לבנות מערכת יחסי אימון עם הבית הלבן שהייתה בנויה על המשך שיחות סרק עם הפלסטינים תוך הרגעת דעת הקהל הימנית בישראל באמצעות בניה בשטחים לאחר פיגועים.

יכולים אפוא חוגי הימין והמתנחלים להמשיך ולהפגין מול ביתו של נתניהו עד שהגשם יחזיר אותם לבתיהם רטובים. לנתניהו אין בשרוול אף לא שפן ביטחוני אחד שטרם נוסה נגד הפלסטינים. כל מה שניתן היה לעשות במסגרת האילוצים המשפטיים והלחצים הבין לאומיים כבר נעשה. ומה שלא נעשה גם לא ייעשה.

נתניהו גם לא מתיירא מאיומי הסרק הקואליציוניים של הבית היהודי. השבוע הוא השתיק במשפט אחד את בנט ושקד שהתלהמו נגדו בישיבת הממשלה המיוחדת. אל תאלצו אותי לשנות את הרכב הממשלה - הזהיר, ופניהם של השניים חפו. מי כמותם לדעת שהתמורה הנדרשת מנתניהו להצטרפות המחנה הציוני לממשלה היא סילוק הבית היהודי ורוטציה לשנה אחת בראשות הממשלה. במצב חירום לאומי עשוי המחנה הציוני לוותר על הדרישה השנייה. על הראשונה בשום פנים ואופן לא.

אפרופו הבית היהודי: שבוע לפני החג נועדה אישיות בכירה בבית היהודי עם בכיר ברמה מקבילה בש"ס. השיחה הייתה מרתקת ביותר. חלק ממנה עסק בנעשה בתוך הבית היהודי. האישיות הש"סית הבכירה קיבלה יותר מרמז לכך שבבחירות הבאות עשוי נפתלי בנט לוותר על שירותיהם הטובים של אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' ולבקש מהם לרוץ ברשימה נפרדת. הסיבה לכך נעוצה בתוצאות הבחירות ובסקרי העומק שנעשו לאחריהן. אנשיו של בנט הגיעו למסקנה שסיעת תקומה לא זו בלבד שלא הביא קולות המצדיקים את שני המנדטים שקיבלה אלא גם הבריחה קולות של מצביעי ימין- מרכז.

אם הלוך רוח פנימי זה לא ישתנה מסיבות חיצוניות כל שהן עד הבחירות הבאות צפויה לכך השלכה ישירה גם על המחנה החרדי. אריאל שדחה בשעתו את השותפות עם ישי (גאון פוליטי, הבחור, אין מה לומר. היחיד שהעריך וצפה שלא יעברו את אחוז החסימה והעדיף שני מנדטים בטוחים מכיסם של בנט ושקד) עשוי לחזור לאופציה זו מחוסר ברירה אחרת. רשימה משותפת של האריאלים, המרזלים ואלי ישי, בצירוף הנהגה רוחנית של אישיות רבנית ידועה שכנראה לא מוצאת את סיפוקה בתפקיד הממלכתי העירוני - יכולה בהחלט להיות הפתעת הבחירות הבאות.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!