ומחדרים אימה: הסכינאות של המחנה הציוני

״מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה״. הביטחון האישי והאמונה ביכולת ההנהגה הפוליטית לצאת מהבוץ, בשפל של כל הזמנים. זה כבר לא סימטאות העיר העתיקה וכבישי גב-ההר ובנימין. זאת מלחמה בלב המדינה. פ״ת, ת״א, קרית גת, שלא לדבר על טייבה, אזור המשולש ובעצם כל ריכוז אוכלוסיה ערבי, גם בגבולות הקו הירוק. נצרת, לוד, יפו ועכו.

אנרכיה לשמה. ״רצח כאידאולוגיה״ מצד הערבים הפלשתינאים, התקוממות עממית, ״אינתיפאדה״ כהגדרתם. מעבר לכך, זו מתיחת גבולות הדמוקרטיה וזכות ההפגנה וההתרסה, עד הקצה הקיצון של ערביי ישראל. מנהיגיהם, ח״כי המגזר, חצו כל קו אפשרי. מסיתים ומדיחים לדבר עבירה, בחסות מטופשת של ״חסינות פרלמנטרית״ בלתי אפשרית.

בעוד שח״כ אחמד טיבי שומר למראה, על מינימום של ״כיבוד חוק וסדר״, הרי שח״כ זאחלקה ואחרים איבדו כל רסן. במדינה מתוקנת, לא מדינת בג״ץ, זאחלקה כבר היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח. ההתארגנות המכונה ״הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית״ בראשותו של השייך ראאד סאלח, הייתה מוכרזת כארגון עוין, מוצאת מחוץ לחוק, חברות בה הייתה מביאה למעצר מיידי.
זה לא קורה בחסות ״ממשלת הבג״ץ״ ויועמ״ש בסיום קדנציה.

זו לא הפעם הראשונה שמדינת ישראל הריבונית מוצאת עצמה במצוקה, אם כי לא מצוקה קיומית. ב-67 היינו בסכנה קיומית. ב73 משה דיין חשש מ״חורבן הבית״. בעבר, אוטובוסים התפוצצו במרכזי ערים ומתאבדים איימו על שלומינו. היו אינתיפדה ראשונה ושניה, הצפון היה תחת מתקפת טילים ו״בצוק איתן״ טילים הגיעו עד מרכז הארץ. מלומדי-מלחמה ויגעי קרבות אנו, בסוף אנו מנצחים, כי אנו הצודקים.

בעיתות צוקה וצרה השכלנו להתלכד. ״עת צרה ליעקב״ ליכדה את המוני העם ומנהיגיו הפוליטיים למעט השוליים הסהרוריים, שאיבדו רצון ובעיקר אמונה. המחלוקות נדחו, הסכינים הפוליטיים, נגנזו. הביקורת באם נאמרה, נאמרה בשפה רפה ומפויסת.

ב-67 הסכנה הקיומית, ליכדה את הפוליטיקה לממשלת חירום לאומית. מנחם בגין ואנשיו ״הוכשרו״ פוליטית, הוזמנו לשולחן הממשלה אחר כבוד, דבר שלעתיד גרם ואיפשר את החלפת שלטון מפא״י ההיסטורי. בכל מלחמות ישראל נדחתה הביקורת, והייתה ביקורת - לאחרי..

מה קורה הפעם?

אנשי ה״מחנה הציוני״ בראשות בוז׳י הרצוג הרואה עצמו מועמד להנהגה וציפי ליבני שמחליפה טקסטים כמו גרביים, ההיא שכבר הייתה שם, כאן, ובכל מקום. מערערים על עצם ״הלגיטימיות״ של הממשלה הנבחרת והעומד בראשה בנימין נתניהו.

נכון, אנו קוצרים עכשיו והיום זרע ביאושים, פרי קלקלות של מדיניות רבת שנים, של רפיסות-לאומית, חידלון וטאטוא בעיות מתחת לשטיח. 'מר בטחון', האיש שחרט על דגלו את נושא הבטחון והמלחמה בטרור, רוה״מ בנימין נתניהו לא בדיוק עונה לקריטריונים שהוא עצמו קבע וניסח בספריו, למלחמה בטרור. הוא רחוק מכך.

בל ישכחו אנשי המחנ״צ, בעבר ״מפלגת העבודה״ שאבדה, וודאי הגברת ליבני, שבעבר הלא רחוק, הם היו ״שותפים בכירים״ לממשלות הימין שבשלטון. לעיתים הם שעמדו בראש הפירמידה ללא מעט שנים. רבין ז״ל, אהוד ברק, שמעון פרס, הם בשר מבשרה של אותה רפיסות. התעלמות מבעיות, בציפיה שייעלמו מעצמם ומדיניות של הכחשה וחידלון. למה ועל מי בדיוק הם מלינים כעת?

במקום לשלב ידיים וכוחות, לשמור את הסכינים-הפוליטיים והביקורת הצודקת, ליום שאחרי. בוז׳י הרצוג הביטחוניסט לעת מצא ואחרים, בדבריהם חסרי האחריות מערערים את שרידי הלגיטימיות הציבורית של ממשלה נבחרת ופוגעים ביכולתה לשווק את מדיניותה כלפי גורמי חוץ, קרי אירופה הצבועה וממשל אובמה העוין.

בעת שכזו, מנסים במחנ״צ לקושש לעצמם קולות ממחנה הימין, בהשמיעם קולות של ״שמשון הגיבור״, ובעת מבחן ״זוחלים-ורועדים-כמבכירה ברם עת״, מאימת הנציב-העליון, בוושינגטון הבירה. בביקורתם הלא בונה, הם פוגעים בחוסן-הציבור ואמונתו בעצמו וביכולותיו לנצח בקרב, בו הוא מתמודד חדשות לבקרים.

בראייתם המצומצת הם מנהלים חשבונאות פוליטית קצרת טווח. שבעתיד תמשיך להרחיק אותם מהגה השלטון. זו פוליטיקה של ״לוזרים״ חסרי תבונה ואחריות, שהיא הגורם הבכיר והישיר לנסיונות חוזרים ונשנים של יצירת מחנות חדשים בפוליטיקה הישראלית, כמו ״קדימה״ ז״ל. ״יש עתיד״ של יאיר לפיד, מראייה מפוכחת וחוסר אמונה שמפלגת העבודה יכולה להיות אלטרנטיבה שלטונית.

למחנ״צ יש פה ״הזדמנות היסטורית״ להצטרף למעגלי השלטון והממשל, בנימוק: של סיבות-בטחוניות, בצוק העיתים. טענה שתסכל כל ביקורת בעודה באיבה. תוך הסכמה על ״אי הסכמה -מוסכמת- על שאר קווי היסוד של הממשלה! ובכך לקבע את מעמדה כ'אלטרנטיבה' שלטונית שפויה. להוכיח את יכולותיו האישיות ויש לו כאלו, של בוז׳י הרצוג כשר-חוץ מוצלח ו״אלטרנטיבה״.

הציבור הרחב ברובו, למעט השמאל הקיצוני, ו'הארץ' העיתון לאנשים לא חשובים, היה מקבל את ״ההתלכדות״ כפקחות פוליטית והוכחה לרצינות שלטונית וחוסן לאומי. לכולם זה היה טוב, בעיקר למדינה. כנראה שהם לא! לא כמפלגה ולא באופן אישי.

מילה אחרונה ״לשודד הגדול״ איווט ליברמן. ליברמן ״ששדד״ מהימין 6 מנדטים שיכלו להבטיח שלטון ימין יציב והעבירם לאופוזיצית השמאל. איווט ליברמן ניסה לבסס עצמו ״כאלטרנטיבה״ וההמשך לבנימין נתניהו בהנהגת הימין. מסיבות אישיות וטינה פרטית לנתניהו, מוצדקת ככל שתהיה חבר לאופוזיציה. איווט ליברמן, זה הזמן שלך לחזור לחיק הימין ולחזק את המחנה הלאומי. עוד מעט ויהיה מאוחר מדי.

עם ישראל ידע אסונות, מכאובים, תלאות וקשיים לאורך אלפי שנה. בארצו ההיסטורית ובגלות הארוכה. החזרה לציון וירושלים ולמדינתו המתחדשת, מלווה במלחמת קיום סיזיפית יומיומית וקרבנות. ״ארץ ישראל נקנית ביסורים״, בדם מיטב בניה ובנותיה. ובא לציון גואל במהרה בימינו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!