מדוע עצר הרב אבינר לפתע את ההקפות? • טור

1.
מוצאי שמחת תורה. ירושלים שבין החומות. התנועה אל הכותל המערבי וממנו, דלילה יחסית. האווירה מתוחה. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", נשמע קול הזמר. הרגליים מוליכות לעבר הצלילים. אנחנו צועדים אל תוך המנהרה הממוקמת לימין הרחבה העליונה של הכותל, בתחתית המדרגות. פנימה, במהירות, אל תוך ה'קַסְבַּה'.

בדרך, בסמטאות הרובע המוסלמי, אנחנו רואים הרבה כיפות סרוגות, מעט כיפות שחורות, קצת 'כַּאְפִיוֹת' לצד מדי משטרה. היהודים צועדים במהירות, מביטים בזהירות לארבע כנפות הארץ, אולי אפילו שש: מזרח, מערב, דרום, צפון, למעלה, למטה. האם יושלך לעברנו חלילה בקבוק תבערה? האם הפלסטיני שלצידנו מחזיק סכין או אקדח טעון?

סגני ראש העירייה, יוסי דייטש ויצחק פינדרוס, אף הם בדרך ל'הקפות שניות' של ישיבת 'עטרת כהנים'. מישהו מעיר בציניות, כי דייטש מבין שהמרוץ לכס ראש עיריית ירושלים עובר בין היתר דרך תלמידי ישיבת 'עטרת כהנים'. הגיוני יותר לפרשן כי פינדרוס, תושב העיר העתיקה ותלמיד ותיק של 'זילברמן', שכנע את דייטש להצטרף אליו. כך או כך, בואם של סגני ראש העירייה, האחד בשטריימל והשני בכובע קנייטש, הוא צעד ראוי, המשרה ביטחון על יהודי הרובע המוסלמי ואחדות על כל תושבי ירושלים.

הנה בימת התזמורת, בלב השוק הערבי, מתחת לשלט בערבית. החנויות נעולות על בריח. הבתים הסמוכים, חשוכים. האם הוכרז הלילה 'עוצר' על התושבים הערבים? איש אינו יודע להשיב. כאן, ברגע נורא אחד לפני 48 שעות, הפכו משפחות בניטה ולביא – למשפחות שכולות. מעתה ייקרא המקום 'כיכר נחמיה ואהרן', על-שם שני ההרוגים, השם יקום דמם. מאות אנשים רוקדים.

הרבנים והנכבדים אוחזים בידיהם ספרי-תורה: הרב הראשי לירושלים הרב אריה שטרן, הרב שלמה אבינר, סגן שר הביטחון הרב אלי בן-דהן. הצעירים המשולהבים מחזיקים בידיהם דגלי ישראל, מנצלים את המאורע היהודי-לאומי – לאמירה לאומנית. "מוות לערבים", צועקים כמה מהם, במקהלה.

אם חשבתם כי הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת 'עטרת כהנים' – המפיצה תורה זה עשרות שנים מתוככי הרובע המוסלמי – יעניק גיבוי לאמירות כאלה, תחשבו פעמיים. הוא נוטל אחריות, מבקש מיקרופון ומסמן לתזמורת לעצור נַגֵן. הוא מגביר את קולו, ואומר בכעס: "אנחנו באנו לכאן לרקוד עם התורה. זו המטרה ואין בלתה. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, שיארגן לעצמו אירוע אחר במקום אחר!".

הכל משמים, אך כמה חבל שהלאומי והלאומני נפגשים שוב ושוב. אי-אפשר להתעלם מאמירותיהם של הטרוריסטים הערבים, החוזרים ומצהירים בימים האחרונים כי "ברוח ובדם נגאל את אל-אקצא מידי המתנחלים".

הר הבית אומנם בידינו, אך אינו ברשותנו לעשות בו ככל העולה על רוחנו. אסור לעלות לשם. נקודה. כך פסקו גדולי הדורות מכל החוגים והעדות, כולל הגאון הראי"ה קוק זצ"ל, שרבים אוהבים להיאחז בדמותו כשנוח להם, אך מעדיפים להתעלם מהאיסור שכתב אודות העלייה להר הבית. עד כדי כך חרד היה הרב קוק מאיסור זה, שגם כשהיה מגיע לתפילה בכותל, נזהר היה שלא להכניס את ידו בחורים שבאבני הכותל מחשש שהחורים נכללים בתוך שטח הר הבית שאסור להכניס לתוכו אפילו אצבע אחת.

2.
שלושת בתי האבלים, עמוסי מנחמים. קרובים וידידים לצד רבנים ואח"מים. הרוב באים לשמוע ולהטות כתף, המעט באים להשמיע ולהצטלם. למחרת השבת הקרובה, יקומו האלמנות היתומים למציאות חדשה: התמודדות יומיומית עם השכול. נחמה אחת להם: אבי יתומים ודיין אלמנות יעודדם וידאג להם טוב יותר מכולם.

אין לי מושג באיזה בית יגדלו חמשת הילדים, יתומי משפחת הנקין. בוודאי ההורים שלו וההורים שלה רוצים לזכות לגדל את הנכדים היתומים. מי שיקבל לידיו את היתומים, ישמח לשמוע את הסיפור הבא.

ארבעה נרות כבו בערב שבו הדליק עם-ישראל את ארבעת הנרות של חנוכה בשנת תשל"ב. סבא, הרב הראשי של רחובות, סבתא ושני ילדיהם, היו בדרך הביתה מירושלים, אך לא חזרו. הם נהרגו בתאונת דרכים מחרידה, במפגש עם רכבת בצומת חולדה, והותירו אחריהם ארבעה יתומים רכים.

בתום ימי ה'שבעה', הציעה סבתא, הרבנית רחל קוק ע"ה – אמו של סבא – לבוא ולגדל את נכדיה היתומים בביתם שברחובות. היא רק חששה כיצד יושפעו היתומים הצעירים מגידולם על-ידי סבתא שחצתה את גיל השבעים.

תיכף עם תום השבעה, נסעה לבני-ברק להתייעץ על כך עם גדול הדור, מרן הרב שך זצ"ל. היא הציגה בפניו את ההתלבטות, וראש-הישיבה הישיש השיב מיניה וביה: "גם אני כבר זקן, אך עיסוקי עם בני הישיבה הצעירים הופך אותי לצעיר. אף את, אם תגַדְלִי את היתומים הרכים, הקב"ה יתן לך כוח נעורים, תישארי צעירה למשך הרבה שנים".

ואכן, סבתא גידלה את הנכדים, נותרה צעירה ברוחה, וזכתה גם לאריכות ימים של למעלה מתשעים שנה.

3.
זר לא יבין את תחושת הריקנות האופפת את היהודי שומר-המצוות 'אחרי החגים'. חיתומו של חודש קסום, שופע ברגשות שונים, אשר תחילתו באמירת הסליחות במוצאי מנוחה, המשכו בהכנה הרוחנית לימים הנוראים, ראש השנה, שבת שובה, יום הכיפורים, המעבר החד לשפע המצוות והמנהגים המשמחים – הסוכה, ארבעת המינים, הושענות, אושפיזין, שמחת בית השואבה, ושיאו בהקפות עם ספר-התורה, והופ, נחיתה קשה וכואבת לקרקע המציאות.

השתתפתי ב'הבדלה' שערך אחד מגדולי הדור במוצאי שמיני עצרת סמוך לחצות הלילה, לאחר שסיים את ההקפות שהחל בעיצומו של יום. הוא התקשה להיפרד. קולו נשנק מדמעות באומרו "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

בחודש הזה, יש הכל. כל אחד והרגע שלו: יש את מי שאינו מוכן להמיר את אווירת תפילת "נעילה" בכל הון שבעולם; ויש מי שממתין כל השנה לצלילי הקרלינט הירושלמי בשמחת בית השואבה של חסידות קרלין.

שאלה אחת נותרה אצלי לא פתורה: כלום אי אפשר היה לחלק את מועדי ירח האיתנים בין כל חודשי החורף, כדי שנוכל ליהנות מכל אחד מהם עד תומו? תארו לעצמכם שראש השנה ויום כיפור היו נקבעים לחודש חשון; יום טוב ראשון של סוכות בחודש טבת; שמחת תורה בחודש שבט; וכן הלאה.
לאלוקים פתרונים, ולנו – לפחות, בינתיים – הדיכאון החורפי.

אני מנסה להתנחם בדברי סבא-רבא, הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל, שהיה אומר לבני-משפחתו בתום תקופת החגים: "אל תגידו 'עבר עלינו החג', אִמְרו: 'התווסף עלינו החג'. לא בכדי, אנו מבקשים בתפילות שמונה-עשרה של החג 'והשיאנו', מלשון 'משא': מבקשים מהקב"ה שיסייע להניח על גבינו את משא החגים כדי שנצעד איתו לימות החולין – לחיים ולשלום, לשמחה ולששון".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!