הנחמה של הרב מפוניבז' והרבי מצאנז • טור

א.
התחלת ספר "בראשית" ממלאה אותנו בהתרגשות רבה. הנה, סיימנו שוב פעם את כל התורה, ושוב אנו מתחילים מחדש. פרשת בראשית, מלבד היותה הפרשה הפותחת את התורה, היא הפרשה הפותחת את סדר בריאת העולם ומעמידה בפני האדם המאמין אתגרים ורעיונות עמם יצעד לאורך השנים.

אני חושב, שעצם קיומה של פרשת בראשית, מהווה היא אתגר לא קל אף יותר בפני האדם שאינו מאמין. "זה סדר תולדות השמים והארץ בהיבראם". הבריאה כולה עומדת וזועקת את מציאות הבורא. ישנם תיאוריות רבות שהופרכו לחלל האוויר במהלך הדורות, המנסות להסביר את סוד היווצרות העולם. "המפץ הגדול" ותיאוריות נוספות אינם מצליחות להסביר מאין הכל החל. מי יצר את אותם גורמים שגמרו לפיצוץ...

ספר בראשית מלא בעובדות חד משמעיות שאינן מותירות מקום לספק באשר לזהותו של הבורא. די אם נתבונן במילים הראשונות של הספר. "בראשית ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ". לא מספרים לנו מי הוא אותו בורא כי מציאותו של הבורא אינה נתונה בספק. תקראו לאותו בורא איך שאתם רוצים, אבל קיומו מוכח מהבריאה.

ולא! אין אני מתיימר במסגרת מאמר זה לשכנע או לגרום לאי-מי לשנות את תפיסת עולמו, אלא אך ורק להעביר את תחושותיי כאדם מאמין בשעה שאני יושב בבית הכנסת בשבת בבוקר ושומע את קריאת התורה. לא הכל אנו מבינים, שבעים פנים הם לתורה, גם גדולי הפילוסופים המאמינים חלוקים בהסברים ופרשנויות, אך הבריאה לא מותירה מקום לספק באשר למציאותו של הבורא , ואשרי המאמין!

ב.
אי אפשר בסיומו של שבוע זה, שלא להתייחס לאירועי השבוע האחרון. גל הטרור הרצחני הותיר שובל ארוך של עצב ויגון. משפחות שנהרסו, הורים שנרצחו, יתומים ואלמנות ומשפחות שכולות. אז מה ניתן לומר למשפחות ברגעים הקשים הללו?

האמת, איני מרגיש עצמי רשאי לתת עצות למשפחת הנקין, משפחת בניטה או משפחת לביא. המקום ינחמכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ובבנין ירושלים תנוחמו. אך בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר.

בחג הסוכות האחרון הגיע לידי מוסף "מבראשית". במוסף זה הובאו סיפורים מאלפים של אנשים שחרב עליהם עולמם, אך בכל זאת קמו והתחילו הכל מבראשית. לא אתן כאן דוגמאות, אך כולנו זוכרים את אותם מקרים שבהם עמדנו משתהים לנוכח טרגדיה כזו או אחרת שגדעה אילנות שלמים. האנשים שנותרו היו צריכים לאסוף את עצמם ולהתחיל מהתחלה.

שניים מתוך הסיפורים הרבים שהובאו שם צדו את עיניי. אנשים שהגיעו למקום ציה והפריחו את השממה. אנשים שלא נותרו רק עם החזון, אלא עשו מעשה בכדי להגשימו.

האחד הוא הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, המכונה "הרב מפוניבז'", שהקים את "בתי אבות" לילדים פליטי שואה שנותרו ללא קרוב או מכר. היה זה מפעל חיים של הרב, שהציל ותמך במאות רבות של ילדים לאורך השנים. המוסד נקרא "בתי אבות" ולא "בתי יתומים" על מנת להדגיש את היש במקום את החסר. (כמו כן אגב, בית החולים "מעייני הישועה" בעיר בני ברק, הוא המוסד הרפואי היחיד בארץ שאינו מכונה "בית חולים" אלא "בית רפואה").

השני הוא האדמו"ר מקלויזנבורג, שייסד את חסידות "צאנז" בעיר נתניה, והקים בין היתר, את בית החולים "לניאדו" המשרת כיום את תושבי נתניה והסביבה. האדמו"ר נדר בימי השואה האכזרית, שאם ינצל מהתופת ויגיע ארצה, יבנה מוסד שיציל יהודים. ואכן, בית החולים שהקים הוא דוגמא לכך.

קחו לרגע את שני הדמויות הללו. אנשים שהגיעו בגפם לארץ ישראל, לאחר שאיבדו בשואה את הכל. את האשה, את הילדים, את הבית, את הרכוש. איבדו את קהילתם וספגו מחזות קשים מנשוא. אנשים שלאחר שתמה תקופת השואה היו צריכים לאסוף את עצמם מחדש, במלא מובן המילה, ולהתחיל הכל מהתחלה.

זה הרי בלתי נתפס---

אני זוכר שישבתי ערב אחד עם משפחתי, וילדיי ישבו על הרצפה ושחקו במשחק הרכבה. במשך כחצי שעה הם עמלו על בנייתו של מגדל גדול ורחב ידיים. אבן על אבן, קוביה על קוביה. המגדל התנשא לגובה רב. אך אבוי--- ברגע אחד של חוסר שימת לב, בא הקטן שבחבורה והעיף את המגדל. קולות החבטה נשמעו למרחקים. אך גם קולות הבכי! כל ניסיונותיי להפציר בילדים לשוב ולבנות שוב את המגדל, נפלו על אזניים אטומות. להתחיל מהתחלה???

וזוהי רק דוגמא אחת---

הגדולים הללו, לא רק שלא ישבו ובכו את מר גורלם והתאבלו כל חייהם על מה שהותירו מאחור, אלא אספו את עצמם ושבו לבנות ולפעול. כל קיומה של המדינה, בנייתה וביסוסה, הם אודות לאותם אנשים, עתירי חזון, שלא נפלו אל תהום הנשייה, אלא קמו ובנו מבראשית.

זוהי נחמתי אם כן למשפחות השכולות. ישנה אפשרות לדעוך, אך ישנה גם אפשרות לפעול, לבנות ולבסס. ישנה אפשרות להתחיל מבראשית. אין זה קל, אך זה אפשרי.

ג.
ולנקודה נוספת מפרשת השבוע. בפרשה אנו קוראים על חטאו של אדם הראשון ורעייתו, שבגינו קיבלו את הקללות המפורסמות.

ידוע שמקורה של מידת כפיות הטובה האנושית הוא אדם הראשון. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להכיר טובה לקב"ה על הטובה שגמל לו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה ולא מקבל אותו כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת.

בהמשך, כאשר נשאל האדם מדוע הוא אכל מפרי עץ הדעת, הוא עונה תשובה החושפת כפיות טובה זו: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל". במילים אחרות: "הרעיון של בריאת האשה היה שלך. הרעיון הזה הוא גרוע ביסודו - האשה היא זו שפיתתה אותי לחטוא".

נכדיו של אדם הראשון המשיכו באותו קלקול. הקב"ה הרעיף עליהם מטובו, אך הם בעטו בטובתו ומרדו בו. בני דור הפלגה החלו בבניית מגדל שראשו יגיע השמימה כדי להילחם במלכו של עולם. כשבא הקב"ה לבחון את רוע מעשיהם, התגלה שהשורשים לדרכם זו ניכרו כבר אצל אבי האנושות כולה.

אולי זו היתה הסיבה שבגינה נגזר על אדם הראשון ועל צאצאיו העונש הכתוב בתורה: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך". יתכן שיש כאן הנהגה של "מידה כנגד מידה". הקב"ה אמר לאדם: אתה השבת רעה במקום רוב הטובה שגמלתי לך, ואף לך ייעשה כן.

כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. כל אדם שהיה עוצר לרגע את מרוצת חייו ומתבונן בעובדת היותו חייב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ותוך נטישת בוראו. לבו של האדם היה צריך להיות מלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על עולם מלא חסד שברא למענו.

אך כאשר אדם הראשון נטע את הכפיות טובה, קשה לנו לצאת מזה ואולי זו הסיבה שאנו כל כך כפויי טובה כלפי אלו שמיטיבים עמנו. וכפי שהאדמו"ר מקוצק היה אומר על הפסוק "אכלתי ואוכל עוד", ושואל: היאך יעיז יציר כפיו של הקב"ה כלפי מעלה לבוא ולומר "אכלתי ואוכל עוד", כלומר חטאתי ואחטא עוד, והתשובה היא שהקב"ה שאלו בניחותא אם עכ"פ מכיר באיזה בחינה הוא עומד כעת, אם לכה"פ פעל בעצמו איזה נטיה לטוב שיהיה היצר כבוש תחתיו, והתנצל אדם הראשון שהוא מכיר בעצמו, שכאשר כבר טעם את טעם החטא יהיה קשה לו להתגבר על כך...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!