אושפיזין ליום השביעי – דוד המלך

דוד המלך חותם את סדרת האושפיזין, ואכן ראוי אותו צדיק וחסיד לחתום את רשימת דמויות המופת של האומה, בהיותו מגלם את המטרה של הבאת העולם לתכליתו, וכפי שנחזה בעינינו במהרה על-ידי ביאת המשיח מזרעו.

כבר כאשר מתחקים אחר שורשיו של דוד, אנו מוצאים כי מסירות הנפש על-מנת להימנות על עם ה' וההקרבה למען ישיבת הארץ היו תכונות מושרשות אצלו מאבותיו. מגילת רות כולה, על כל המאורעות המתוארות בה, מלמדת אותנו מהם שורשיו של דוד. שם אנחנו רואים כיצד נעמי ורות חוזרות לארץ ומפנות גב למקום בו מצאו רווחה כלכלית. כמו-כן אנו מוצאים את בועז, אשר רואה את טובת הכלל לנגד עיניו ונושא את רות, על-אף היותה גיורת חסרת כל.

דוד המלך, כפי שמלמדים אותנו חז"ל, לא ליקק דבש מאחיו ומבית אביו, והוא נאלץ לפלס את דרכו בכחות עצמו. כמשה בשעתו, אף הוא רעה את הצאן ונלחם אף בדוב ובארי על-מנת להצילו. את יכולותיו בשדה הקרב ראו כולם כאשר היכה למוות את גלית הפלישתי. אולם לא היה זה סתם ניצחון צבאי. דוד המלך, בעומק הבנתו, קלט שלא מדובר כאן על "סכסוך נדל"ן", כהגדרת שמעון פרס. מדובר על מלחמת דת, על השאלה האם אלוקי ישראל אכן שולט בעולם, או שמא הוא נועד רק עבור טקסים וסמלים, אבל בעולם הממשי, בשטח, שולטים הפלישתים. כאשר גלית קרא בהתרסה – "אני חרפתי את־מערכות ישראל היום הזה", הבין דוד כי "חרף מערכות אלקים חיים". חז"ל בעינם החודרת למדו, כי גלית ביטל את ישראל מקרית שמע, ואכן מי שמבין את משמעותה של קרית שמע יודע, כי עמידת הפלישתי כנגד ישראל הינה הסתירה המוחלטת למושג של מלכות שמים.

דוד למעשה זכה להיות מרכבה לשכינה בכך שמלחמות ה' הפכו למלחמותיו, ואת כל מאווייו האישיים שם בצד על-מנת להיות עבד ה'. (ואכן, הוא נקרא "עבדי" על-ידי ה' כמה וכמה פעמים, מה שלפי זכרוני לא זכה לו אף אדם אחר למעט משה רבנו). דוד ידע גם בעתות משבר לשמור על גדרי ההלכה, הוא חס על שאול למרות שזה רדף אחריו להרגו, ואף במרד אבשלום קיבל על עצמו דין שמים ולא ערער אחר מידותיו של הקב"ה. בכלל, דוד הוא אשר הקים עולה של תשובה, ולכך זכה בראש ובראשונה בשל התבטלותו כלפי דבר ה'. כאשר בא אליו נתן הנביא על-מנת להוכיח אותו, לא ניסה לתרץ ולהתפלפל, אלא אמר ביושר "חטאתי לה'".

אף משעלה למלוך, לא מיד קיבלו אותו כל ישראל, וכאן בחברון הוא מלך שבע שנים בטרם עלה לירושלים. בעת ישיבתו בחברון הוכיח שהוא אכן ראוי להנהיג את כלל ישראל, והוא שאף כל העת להשלים עם ממלכת הצפון בכדי שעם ישראל יהיה אחד ומאוחד סביב בוראו.

ספר התהילים, המשמש אותנו כה רבות ואשר תפילת ישראל בכל מקומותיהם מבוססת עליו, נתחבר על-ידי דוד המלך, אשר ידע לבטא באישיותו את כל הצדדים הנצרכים למנהיג ישראל. כשם שלחם באויב בלא פשרות ובלא רחמים, כך ידע בעתות הנכונים לרדת לנימי הנפש ולהפיק ממנה את יצירת השירה המופלאה ביותר שנכתבה מאז ומעולם. לכך התכוונו חז"ל באומרם, כי דוד היה מעדן עצמו כתולעת שעה שעסק בתורה ומקשה עצמו כעץ כשהיה יוצא למלחמה. אותו דוד, אשר ידע להביט בבריאה ולהתפעל ולכתוב את המזמור המופלא המתאר את נפלאות הבריאה – "ברכי נפשי את ה'" (תהילים ק"ד), הוא שידע לתאר בעסיסיות את מרחץ הדמים המיועד לאויבי ישראל במזמור נ"ח – "ישמח צדיק כי־חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם אך־פרי לצדיק אך יש־אלקים שפטים בארץ".

אכן, ראוי היה דוד להיקרא עבד ה', וראוי הוא לחתום את סדרת האושפיזין, בה אנו מביטים אל גדולי האומה ולומדים מהם את ההנהגות הנכונות על-פי ה'. אנו עומדים בחג הסוכות ומתפללים לה' שיקים לנו את סוכת דוד הנופלת, שישלח לנו גואל צדק מבניו, ושנשוב לעלות ולהיראות בפניו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!