השכר בתקשורת: תחקירן מתחיל - 4,000 ש'; עורך ראשי - 80 אלף

העיתונאי הבכיר יושב מולי בבית הקפה התל-אביבי, ידיו אוחזות בבקבוק המים המתרוקן, וניכר בו שהוא מוטרד. המבט הזה בעיניו, המוכרות היטב לעם ישראל, דומה מאוד למבטה של העיתונאית שפגשתי רק לפני כמה ימים, ולזה של המגיש שאיתו ישבתי למחרת. אם היה ניתן להגדיר אותו, את המבט הזה, אז אפשר לומר שהוא מסגיר טרדות מהסוג שתוקף רבים מאיתנו, בדרך כלל אחת לעשור.

אלה לא דאגות לעתיד, כמו שהן הכרה בהווה - ההבנה המתגנבת לפתע, שזו המציאות שבה אתה חי, זה כל מה שהשגת עד היום, וככל הנראה גם מה שתשיג אי-פעם. לא משנה למה שאפת, זו רמת החיים שאליה התנקזו כל מאמציך, ואם תרים מעט את הראש בניסיון לראות את האופק, תגלה שהוא מאוד קרוב ואת המקסימום שאליו עוד תגיע - רואים בבירור.

"ככה זה עכשיו", אומר לי האיש, מהסוג שנהוג לכנות "טאלנט", כשהוא מחייך חזרה לסועדים סביב שמזהים אותו בחיבה. בואו נודה, לו ולכמותו, לא צריך לדאוג. במשך שנים ההערכה אליהם הצטברה ורופדה היטב במשכורות מצוינות. גם עכשיו, כשהשכר קפא ואף נסוג בכמה מגופי השידור, הכול בסדר ואף יותר מהממוצע. גם אהבה לא חסרה, ולא תשומת לב, ובינתיים לא נראה שמואסים בו. אלא שזה לא רק הוא. נדמה שבשנה האחרונה, לפחות, חוצה התחושה הזו את כל שכבות העובדים בשוק המדיה הישראלי. בכירים וזוטרים, טווסי המצלמות ועכברי המקלדות, כולם הבינו "שככה זה עכשיו".

מה שנהוג היה לכנות בעבר "משבר בשוק התקשורת", הוא היום מציאות מזדחלת. שוק טלוויזיה ועיתונות, גם המודפסת וגם הדיגיטלית, שאנשיו מתמעטים, לוקחים על עצמם יותר מתפקיד אחד, ובעוד כוחם מתכווץ, שכרם פוגש תקרת זכוכית חדשה, נמוכה ומחוסמת. קיצוצים שבאו וחלפו בשנים האחרונות נותרו על כנם, ויצרו סטנדרטים חדשים בתשלום לעובדים בענף. אם עד כה היו שכירים, שסברו שכדאי בשעה קריטית להקריב אחוזים ממשכורתם לטובת חילוץ העסק של בעלי הבית מהברוך הנקודתי, וכשיגיע השגשוג אלה יוחזרו - אז הם אינם סבורים כך יותר. אף שקל שנלקח בשוק התקשורת משכר העובדים, לא חוזר עוד.

קיצוצי שכר, חופשות כפויות וביטול הטבות
זה לא רק הסיפור של הגופים שעננה מרחפת מעל ראשם. הנה ערוץ 10, שקם השנה לתחייה וכבדרך נס בממדים תנ"כיים הפך לתיבה ששטה בבטחה בתוך המבול שניתך ללא הפסק על כל השחקנים האחרים. כדי להיחלץ מהמשבר של שלהי 2014, היה צורך להוביל אסטרטגיה חדה של התאמת ההוצאות להכנסות של גוף רזה, נטול ריאליטי, ועל כן גם כזה שמצמצם את יכולותיו להכנסות ענק. מנכ"ל הערוץ, יוסי ורשבסקי, הנהיג קיצוץ של 20% שכלל גם הפחתת שכר. נהוג לדבר על טאלנטים, שהרוויחו 90 אלף שקל ועכשיו מרוויחים 45 אלף שקל לכל היותר; אבל שכר קוצץ לעובדים זוטרים הרבה יותר, וחל - גם אם באחוזים נמוכים בהרבה - על כל מי שהרוויח יותר מ-10,000 שקל.

וכשהרישיון ל-15 שנה התקבל, ונכנס משקיע חדש לערוץ - קבוצת RGE - לערוץ, העובדים קיבלו בשמחה את העובדה שמקום עבודתם ניצל. אבל המניות אשר להן קיוו בתמורה, לא יינתנו להם, והקיצוץ שספגו נותר כעובדה. אם לא די בזאת, מהבעלים החדשים שקיבלו לידיהם ערוץ שפיצח את המודל, ערוץ יציב שהבטיח את עתידו, עולים קולות של דרישה לקיצוץ נוסף.

בשנה החולפת קיצוצי שכר, יציאה לחופשות כפויות וביטול הטבות נרשמו גם בערוץ 2, על זכייניו וחברת החדשות שלהם. בשוק התקשורת די בכך ששחקן אחד יעשה מהלך, בכדי לתת לגיטימציה לכל היתר ללכת אחריו, וכאן ערוץ 10 נתן את הטון. עלייה בתנאים? התקדמות? אין דבר כזה יותר. אחרי מבצע "צוק איתן", שנתן מכה בליסטית לשוק הפרסום הישראלי בקיץ שעבר, התקשה השוק להתאושש. גופי המדיה ציפו לחזרה לימים כתיקונם, אבל בזמן שעבר מאז, רק חודשים ספורים היו מוצלחים לערוץ 2 ושוק התקשורת המסחרי. אפשר לקבוע בוודאות, שמי שחי בעיקר על עוגת הפרסום, הבין בשנה האחרונה "שככה זה עכשיו".

מי מחכה לתאגיד השידור החדש?
כספי הפרסום מהטלוויזיה ומהעיתונים זלגו השנה יותר מאי-פעם אל הדיגיטל ואל אתרי האינטרנט. אבל בעוד שנראה שאתרים כמו וואלה, ynet ומאקו משגשגים, הדבר אינו מאפיין בהכרח את העובדים במקומות הללו: מאקו הוא זרוע של קשת, וכל זעזועיה מורגשים בקרבו; האתר מבית ידיעות אחרונות מתמודד היום עם הקונסולידציה ההולכת ומתהווה בתוך הקבוצה ועם השלב הבא שאליו היא הולכת. שלב שכבר עכשיו כולל פרידה מעובדים. אולי לא נראה קיצוצי שכר בוואלה, וגם לא תלונות מרובות מצד העובדים כמו בטלוויזיה המסחרית - אבל צריך לזכור שלדיגיטל יש מסורת ארוכה של כוח עבודה צעיר, מהיר ובעיקר זול מאוד.

גם התאגיד החדש ההולך ומתהווה בשידור הציבורי, שאמור לקום בראשית השנה הבאה, עשוי לקבוע סדרים בתחום השכר בשוק התקשורת המקומי. אם יש מי שמייחלים לבואו, הרי אלו הם העובדים בתעשייה, שרואים בהקמתם של 3 ערוצים חדשים ו-8 תחנות רדיו מתחדשות אפשרות לכניסה למקום עבודה עם תנאי שכר ראויים ואמות מידה של השירות הציבורי. הרף העליון של הטאלנטים יעמוד גם שם על 45 אלף לכל היותר (היום יש מי שמרוויחים גם מעל 70 אלף שקל ברשות השידור), ושכר מינימום לא אמור להיות שם. נציין, שגם בתהליך המייסר שעברו עובדי רשות השידור בשנה האחרונה, איש לא נגע בשכרם, לא הלין אותו ולא פגע בתנאיהם, שאצל רבים מהם נמצאים ברף הנמוך האפשרי.

בחזרה אל תוגת הטאלנטים בבתי הקפה. לא רק שכרם השתנה, גם מציאות העבודה שלהם ומשקלם הסגולי. המסכים אחרים, הצרכנים התחלפו, הצפייה והקריאה לא נעשים באותו אופן, ובטח שונים מאוד מכפי שיהיו כבר בעוד 5 שנים. ספקי המידע מתפרקים ומופרטים, אין עוד עוצמה של כוכבים ששווה לשלם בעבורה הרבה מאוד כסף. בפייסבוק לא צריך להיות מקצוען כדי להשפיע ולשנות (בינתיים במידה מסוימת), ויש סיכוי סביר שהמו"ל הבא יהיה דווקא כותב קוד ולא עיתונאי. אך הטרגדיה הגדולה ביותר של הענף הזה היא באובדן זוהרו. אין עוד מהלך ליניארי ברור כלפי מעלה - אל פסגות שבצדן גם פרנסה נאה. היום כדי להשלים הכנסה, כמו גם כדי להיות נוכח, צריך לעבוד לרוחב, ללקט, ובעיקר - להשלים עם זה, שכן, ככה זה עכשיו.

דפי פרבמן
מקצוע: עורכת וידיאו פרילנסרית

גיל: 30

מצב משפחתי: בזוגיות

השכלה: בוגרת מגמת קולנוע באוניברסיטת תל-אביב

אחד המקצועות המבוקשים ביותר בתחום המדיה בישראל בתקופה האחרונה, הוא זה של עורך הווידאו. העורך אולי לא זוכה לתהילה כמו הבמאי או הצלם, אך מי שמחזיק במשלח היד הזה, ובאמת טוב ומוכשר בו, הפך להיות בחודשים האחרונים נחשק מאוד בתעשייה המקומית.

עורך הווידאו המקומי צריך להצטיין בעין טובה ומחוכמת, במיומנות טכנית, ביחסי עבודה טובים עם במאי קפריזי, ומעל לכול - הוא צריך להיות מוכן לתנאי עבודה לא פשוטים בכלל של 10 שעות רצופות בחדר קטן וחשוך, כשדד-ליין נושף בעורף. ובישראל כמו בישראל, הזמן קצר, השאיפות האמנותיות גבוהות וחדרי העריכה הפנויים מעטים.

לכן, עורכי הווידאו שמוכנים לתת את עצמם להפקה, במיוחד בתחום הריאליטי, יכולים להרוויח עד ל-4,000 שקל למשמרת אחת של 10 שעות ביום. תשאלו את עורכי הווידיאו שיושבים בימים אלו בחדרי העריכה של קשת ורשת, שנערכות לעלייה לשידורן של "אמזונס" ושל "הישרדות" בהתאמה.

דפי פרבמן, 30, בוגרת מגמת קולנוע באוניברסיטת תל-אביב, לא עושה ריאליטי, אבל היא אחת מעורכות הווידיאו המבוקשות בתעשייה. "היום אני עורכת פרילנס, ואני עורכת פרסומות בטלוויזיה. ערכתי גם פיצ'ר בפסטיבל חיפה וסרטים קצרים", היא מספרת ל"גלובס". "אני עובדת בהמון תחומים שונים ועושה קליפים. עיקר הפרנסה שלי היא מהפרסומות. עשיתי באחרונה את הפרסומות של תדיראן עם תיקי דיין, פרסומת לבלומברג, ערכתי סדרת פרסומות שצריכה לעלות בקרוב עם משיח בדיגיטל וגם פרסומת לאלקטרה בר".

- איך יודעים לפנות אלייך?

"חברות ההפקה שאני עובדת איתן כבר מתקשרות אליי ישירות, ובדרך כלל אני מפנה אותן לסוכנת שלי, טל נתן. היא מנהלת את היומן והגבייה, ומייעצת לי אילו פרויקטים לקחת ואילו לא, ואיך לבנות את הקריירה".

- כלומר, זו קריירה לכל דבר, לא עבודה טכנית מכניסה?

"החלק הכי חשוב בסרט זו העריכה", אומרת פרבמן מנקודת מבטה בחיוך. "ככול שאתה לא שם לב לזה ולמלאכה שבזה - כך יותר טוב. אנחנו הרבה פעמים יושבים לבד לחלוטין, והבמאי מגיע רק בהמשך. כל במאי עובד עם עורך, וזו מערכת יחסים לכל דבר, שמתחילה ונגמרת ביחסים האישיים. זו יצירה משותפת. כל עורך רואה עצמו כחלק מהיצירה. אני לא יכולה לערוך סרט אם אני לא מתחברת".

- גם בפרסומות?

"בפרסומות זה אחרת - אני לא צריכה להתחבר לתסריט, אלא שיהיה לי כיף. העיסוק הוא לא בפלספנות האמנתית, לא ממקום של אגו".

- למה את לא עורכת בתוכניות ריאליטי?

"אני מעדיפה לא".

- זה המון כסף.

"נכון. אבל אני בחרתי בחירה, שאני עושה פרסומות ואני רוצה לערוך סרט קולנוע פעם בשנה; וכשאתה עורך ריאליטי, אתה עורך ריאליטי ולא יכול לעשות מעבר לזה. הפרסומות מאפשרות מרווח נשימה כלכלי, שנותן הזדמנות לבדוק עוד סוגים של יצירה, לפעמים אפילו לקחת איזה פרויקט בהתנדבות, או להתנסות בסדרה לאינטרנט. בריאליטי, הם קנו אותך לחצי שנה וזה מה שאתה עושה במשך חצי שנה. זה עולם אחר, ואני לא בלופ הזה".

"אנחנו לא תמיד אנשים מסודרים"
- איך נראית העבודה של עריכת הפרסומות?

"זו עבודה בתנאי לחץ רציניים מאוד, ועיקר העבודה זה לדעת לעבוד מהר. הבמאי מבקש את העורך שהוא רוצה לעבוד איתו, ואז סוגרים את התאריכים. אחרי שנקבע יום הצילום, בלילה כבר יש עוזר עריכה שדוגם את הפרויקט, ובדרך כלל יש שלוש משמרות עריכה לפרסומת, וכל משמרת נמשכת 10 שעות. זו עבודה מאוד ממוקדת וקצרה, ולפעמים יש טירוף - כמו שהיה עם משיח. בפרסומת לסלקום, הביאו אותי לערוך ממש על הסט, בזמן הצילומים. הם צילמו, ומיד דגמו את החומרים, ואני יושבת תוך כדי וכבר עורכת. בעסק הזה מקדשים את המהירות, ואם צריך נשארים עד הלילה - תאריך העלייה הוא תאריך העלייה".

- מתייחסים יפה?

"מאוד. זה עולם מפנק, והאנשים מאוד נחמדים. זה תענוג לעבוד עם אנשים ברמה גבוהה".

- ואיפה הקושי?

"צריך להבין מה זה אורח חיים של עצמאי ולעבוד על פרויקטים נקודתיים. בדרך כלל הלו"ז שלי סגור לכל היותר שבועיים קדימה. אין לי פרויקט ארוך-טווח, שאני יודעת שעכשיו במשך שנה יש לי עבודה ברורה".

עכשיו פרבמן יודעת מה היא תעשה עד סוף אוקטובר. בדצמבר היא מתחילה לעבוד על פיצ'ר, סרט קולנוע חדש שיעסיק אותה עד לחודש מארס 2016. ולצד זה היא עושה סדרת אינטרנט. "יש בשוק הזה באסה של שוטף פלוס 90. כשאני ניהלתי לעצמי את העניינים, זה היה מאוד קשה - לרדוף אחרי חשבוניות, ולעקוב אחרי כל הטבלאות של הכספים. לפעמים כסף שלא הגיע אליי, הצטבר לסכומים מאוד גבוהים שנעלמו. אנחנו לא תמיד אנשים מסודרים וגם קשה עם המסים, שהם מאוד גבוהים".

- ומה לגבי תנאים?

"אין לי כפרילנסית. אין לי למשל ימי מחלה, וקרה שעבדתי עם חום, כי לא רציתי להפסיק עבודה. זו המשמעות של להיות עצמאית. גם השינויים בשוק מורגשים. יש תקופות עם פחות פרסומות ויש תקופות שמפרסמים רק סוג מסוים, כמו נדל"ן או אוכל. כעצמאית שעובדת בסופו של דבר לבד, חשוב לי שיהיה בית כמו איגוד העורכים. נגה בריינס, שעומדת בראשו, שומר עלינו ונלחם על שיפור תנאינו. אני מקפידה לשלם דמי חבר".

- מדאיג אותך שאת לא יודעת מה תעשי בסוף כל חודש ומה יהיה מצבך?

"אף אחד לא מבטיח לי כלום, אבל אני לא מודאגת. אני קצת היפית, ואני מאמינה בשפע שמגיע בסופו של דבר. צריך להאמין שאם אתה עובד באהבה ועם אנשים טובים, זה מביא טוב ושפע. חרדה עושה את ההפך ומרחיקה טוב. אני לא עסוקה במה יקרה מחר, כי מחר מגיע טפו-טפו, והפן המקצועי זה אחד האפיקים המסודרים בחיי - אני מרגישה בת-מזל".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!