אושפיזין ליום השני – יצחק אבינו • מיוחד

יצחק אבינו, האושפיזין ליום השני, מזכיר לנו, הנלחמים על ארץ-ישראל, מהי דבקות במטרה. יצחק היה היחיד מבין האבות אשר מעולם לא יצא מהארץ, גם כאשר הנתונים הריאליים, הכלכליים והפוליטיים לכאורה הורו בכיוון הזה. כבר בעקבות מות אברהם, כאשר יצחק יודע כי ישמעאל, בן השפחה אשר בעת לידתו היה "מצחק" – כאשר יצחק רואה כי אותו ישמעאל רואה את עצמו כבעלים על הארץ, הולך יצחק דווקא לבאר לחי רואי, שם נגלה המלאך אל הגר, ומפגין לעיני כל מיהו בעל הבית. בהמשך אנו רואים את יצחק מתמודד מול הפלישתים כאשר הוא פותח את הבורות שכרה אברהם וקורא להם באותם שמות שקראם אברהם, למורת רוחם של הפלישתים אשר סברו כי הצליחו לסתום את הבורות, ואיתם – את הבעלות היהודית על הארץ.

ובאמת, כאשר מעיינים במסכת חייו של יצחק אבינו ביחס לשאר האבות, רואים כי תפקידו היה הקשה והתובעני ביותר. כבן לענק הרוח אברהם, הוא ניצב בפני משימה הנראית כבלתי אפשרית – להמשיך את אותה מורשת מתוך התמדה ובלא ליפול בדרך אל מול כל הקשיים והפיתויים האורבים מסביב. ישנן נקודות שיא בחייו של אדם, כמו מעשה העקדה או חזיונות נבואיים כאלו ואחרים, אולם אדם גדול באמת נבחן בחיי היום-יום, בנאמנות התמידית לדרך המסורה. יצחק אבינו עמד בפני משימה זאת וצלח אותה באופן מושלם. נאמנות כזו למטרה חייבת להיות חרוטה על לוח ליבנו בכל עת, בעתות משבר כמו גם בזמני שמחה.

אברהם אביו של יצחק כבר חרד שמא יעזוב יצחק את הארץ, ומשום כך שלח את עבדו להביא לו את רבקה מחרן. במעשה זה ראינו כיצד דואגים האבות לשלמות התורה, כאשר מצד אחד יצחק אינו נושא אשה מבנות הארץ המתועבות השטופות בזימה ובעבודה זרה, ומאידך הוא אינו יוצא לחוץ לארץ, אף ששם יוכל למצוא אשה טובה. הבעלות על הארץ הינה קריטית עבור יצחק, ובאותה שעה הוא גם אינו מתפשר על טוהר האמונה.

אי אפשר לתאר את יצחק מבלי להזכיר את המעמד הנשגב של העקדה, בו היה מוכן למסור את נפשו פשוטו כמשמעו על קיום ציווי ה'. אותו יצחק היה המשך ישיר לאביו אברהם, והוא שאף להעביר את המורשת הלאה לבניו. משראה כי עשיו נשא מנשות כנען, היו הן ל"מורת רוח" בעיניו.

פרק מיוחד נתיחד לתפילתו של יצחק, אשר מתאר הכתוב באומרו שיצא "לשוח בשדה". הזוהר בפרשת בא (דף ל"ט:) מצביע על כך כי אותו שדה לא היה אלא שדה המכפלה, ומכיוון ש"לשוח" כידוע הוא מלשון תפילה, ניתן להבין כי כאן, בשדה המכפלה שבחברון, תיקון יצחק את תפילת המנחה. אשרינו שזכינו להתפלל כל יום על קברי אבות, ובתוכם יצחק אבינו, עמוד היראה. אותה יראה, אשר האברבנאל כותב כי קנתה לה מקום של קבע בליבו של יצחק בעת מעשה העקדה, היא אשר על שמה אנו מבקשים בסליחות ש"פחד יצחק" יעננו. הרי למדנו, שאין אהבת ה' בלא יראה, ואין יראה אמיתית שאין בה אהבה, המבוטאת באותה תפילה, באותה שיחה.

בימים בהם ישנם כאלו הבאים למעט מערך יראת ה' באומרם כי "מוטב לדבר על אהבה" ולהפוך את היהדות לדבר יותר "מושך", יותר "ידידותי", חשוב לזכור את מידתו של יצחק, את היראה העצומה שהייתה לו, ואת אהבת ה' האמיתית שפעמה בליבו דווקא בשל אותה יראה.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!