ימי שמחה וחרדה: פרי עץ הדר וסליחות • טור

1.
7:15 בבוקר. הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, תשס"ט. תפילת שחרית הסתיימה זה עתה ב'קַרַאְוַון'. המתפללים הקבועים לצד אורחים ה'מנצלים' את ימי בין הזמנים להקביל פני גדול הדור, מלווים את מרן הגרי"ש אלישיב לביתו. הרב מברך את כולם. במאור-פנים, בסבלנות. המתפללים הקבועים זוכים לברכה היומית: "בוקר טוב" או "אַ'גוּט מָארגֶען". את האורחים הוא מברך כפי בקשתם: "זיווג הגון", "רפואה שלמה", "ברכה והצלחה".

ההמונים מתפזרים לדרכם, נרגשים, מצוידים בברכת-קודש. הרב נכנס למעלית. אנחנו עולים עמו לביתו. אבי-מורי שליט"א נכנס לבית, כמדי בוקר, ובידו צרור שאלות הלכתיות, שהצטברו אצלו מרחבי תבל. על שולחנו של הרב, מונחים לולבים, אתרוגים, הדסים וערבות. סוחרי ארבעת המינים, מצפון ומדרום וגם מחוצה-לארץ, עולים אליו לרגל. כמה ימים לפני כניסת הרֶגֶל, הם 'נלחמים' על ליבו של הרב: מי מהם יזכה שהרב יבחר ויברך על ארבעת המינים פרי-גידולו בחג הסוכות הקרב. השנה, שנת שמיטה, הרב בחר אתרוג מרוקאי מהודר, אשר גוּדַל בהשגחה צמודה ונשלח אליו מצרפת הרחוקה.

לפתע, שלא כדרכו, מבקש הרב לדבר על נושא המעיק עליו בימים אלו: "כעת הסתיימה שנת שמיטה. שמעתי שיש מכירות של אתרוגים מ'אוצר בית דין' לפי קטגוריות: סוג א', סוג ב', סוג ג' וכו' כאשר לכל סוג, קובעים מחיר אחר.

"הרי הוצאות אוצר בית דין זהות על כל אתרוג", תוהה מרן בכאב. "לפי זה, איזה היגיון יש לגבות מחיר שונה על אתרוג מהודר יותר, עם פִּיטֶם? זו סחורה גמורה בפירות שביעית, וזה אסור!".

הוא פונה לאבא: "אולי תוכל לדבר עם רבני 'אוצר בית דין', לנסות להשפיע עליהם שלא יעשו כן?".

אבא שואל את הרב: מה יעשה אדם שהאפשרות היחידה שלו להשיג אתרוג עם 'פיטם', כשיטתו של הרב, היא דרך אוצר בית דין כזה, המדרג מחירים לפי רמת ההידור של האתרוג?

"בדיעבד", משיב הרב, "אם אין אתרוג אחר, אי-אפשר לאסור את זה, כי סוף כל סוף הם טוענים שהגבייה שלהם היא לכסות את ההוצאות. אומנם עדיין איני מבין איך אפשר לגבות מחיר שונה על כל אתרוג, הרי ההוצאות זהות לכל אתרוג ואתרוג".

הרב הוסיף, כי הבעיה קיימת לא רק באתרוגים. "שמעתי שמוכרים פירות שונים ומיצי פירות, כמו מיץ ענבים מ'אוצר בית דין', במחיר כמעט זהה למחיר בשנים אחרות. זו 'סחורה' ממש! הם טוענים שזה ההוצאות שלהם, אבל לא יתכן שהסוחרים לא מרוויחים בשנים רגילות על גוף הפרי אלא כל-כך מעט. מכאן שגם השנה הם גובים כדי להרוויח עבור הפרי עצמו – וזה לא רק 'שכר טרחא'".

נאלמתי דום כאשר מרן פנה אליי וביקש ממני: "תפרסם את זה איפה שאתה יכול, שהציבור יהיה מודע לכך". זו אחת הפעמים הבודדות בהן ביקש ממני פוסק-הדור זצ"ל לפרסם משהו. ניכר כי חרדתו מסילוף ההלכה, היתה מבחינתו עקרון נשגב.

הנני כאן לבצע את ה'שליחות'. כך עשיתי לפני שבע שנים. כך אני עושה גם במוצאי שביעית זה. ועשית ככל אשר יורוך.

2.
מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', הנאמר מראש חודש אלול ועד שמחת תורה, מהווה תזכורת מושלמת: ימי השמחה והחרדה ב'ירח האיתנים' – מקשה אחת הם. ירשו לי קוראיי הנכבדים להיכנס לחג הסוכות עם אווירת הסליחות והדמעות שהיתה מנת חלקנו אך לפני ימים אחדים.

זה כמה שנים שאני נוהג באחד מערבי הסליחות להצטרף לבקשה בנוסח עדות המזרח, אם זה בישיבת 'אור החיים' של הרב אלבז, אם זה ברחבת הכותל המערבי, ואם זה בבית-הכנסת הספרדי השכונתי. יש משהו מעורר בנוסח הספרדי האותנטי, ובוודאי כאשר זה נאמר על-ידי יהודים בעלי כוונות טובות, שבקשת הסליחות מהווה (בינתיים) את אחד מעיקרי הקשר שלהם ליהדות.

במוצאי השבת האחרונה, בחצות הלילה, עשיתי את דרכי לרחבת הכותל המערבי. עמדנו לצד הראשון-לציון, הרב הספרדי הראשי של ירושלים, הגאון רבי שלמה-משה עמאר. ממרומי המרפסת, ניתן להביט היטב במגוון האנושי המדהים: שונים כל-כך איש מרעהו, כמו ארבעת המינים, אך כולם מהודרים בפני המקום כפרי עץ הדר. עומדים כאן חובשי כל סוגי הכיפות, כולל כיפות חד-פעמי, אך כולם בקיאים ב'נוסחת הקסם' שגילה הקב"ה למשה רבינו: י"ג מידות של רחמים. כולם עוצרים הכל, מתכופפים באמירת 'ויעבור ה' על פניו', ומזדקפים לקראת זעקת י"ג מידות. כולם מצטרפים לשירת "אדון הסליחות" ו"עננו".

לאחר קבלת עול מלכות שמים, עורך הראשון-לציון תפילת 'אשכבה' למרנן רבי עובדיה יוסף זצ"ל ורבי מרדכי אליהו זצ"ל ונושא דברים קצרים, ממעמקי ליבו, בפני המשתתפים.

"הדבר שאני מבקש מכולם, מעצמי ומכל אחד", אומר הראשון-לציון. "נרבה בוויתורים, כל אחד ימחל לכל חבריו. גם אם חטאו כנגדו שלא כדין, אפילו אם לא מגיע להם מחילה, כל אחד יאמר 'הריני מוחל וסולח בלב שלם ובנפש חפצה לכל מי שפגע בי, לכל מי שציער אותי, לכל מי שעשה דבר שלא כדין'.

"כשאנחנו אומרים את זה, נוסיף ונאמר: ריבונו של עולם, תראה - אנחנו מוחלים, מתפייסים, תמחל לנו על כל עוונותינו, שובה אלינו בהמון רחמיך".

"אין ספק שזה יעשה סניגוריא גדולה והצלה לעם ישראל", הוא חותם ועושה למשתתפים 'מי שברך'.
הראשל"צ הגר"ש עמאר יורד מהמרפסת. נוצרת סביבו התקהלות המונית על גבול פיקוח-נפש. כולם רוצים להתברך, לנשק את היד, או לכל הפחות – לראות.

נלהבות הן תגובותיהם של המתפללים למראה דמותו ההדורה של הראשון-לציון, בעלת גלימת הזהב והמצנפת הכחולה. "הנה הבן של הרב עובדיה, רוץ תנשק לו את היד", אומר יניב מראשון-לציון לחברו. "הנה הרב הראשי לישראל", אומרת עופרה מאשקלון לבתהּ.

אצלנו, בחדרי חדרים, עסוקים הפרשנים והעסקנים בשאלה האם הרב עמאר ממשיך את מסורת הרב עובדיה, או שמא הוא פיתח לעצמו מורשת אחרת? אבל הם, היהודים הפשוטים שבאו מכל הארץ לבקש סליחה וקרבת אלוקים, לא מכירים פוליטיקה, לא מבחינים אפילו בין הרב הראשי לירושלים לרב הראשי לישראל. הם מכירים יהדות אחת, תמימה וטהורה. אשריהם ישראל.

חג שמח!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!