עשה ולא תעשה לחזן בימים נוראים • טור

תעשיית החזנות בארץ ובעולם היא אחת התעשיות הכי שקטות, אך לא פחות מכך גועשת ומרכזית, ענפה ורבת עוצמה, כלכלית חברתית, ואפילו פוליטית.

וכמו בכל מקצוע שהתחיל בעיירות היהודיות בכפרים וברובעי היהודים עוד קודם שקמה לה המדינה, הוא מתנהל לו באופן עצמאי, עצמאי בדרכיו, בחוקיו, ובכללי המשחק שלו.

התעשייה הזו חובקת עדות ומגזרים, ובכל סוגי הקונספטים של בתי הכנסת היא קיימת, אשכנזים ותימנים, מרוקאים וירושלמים, בתי כנסת עממיים וישיבות, מנייני אברכים ובחסידויות, במגזר החרדי, וגם הדתי לאומי, בכל מקום זה קיים.

בתקופה הזו של "ימים נוראים" נהוג לומר בהלצה, כי ימיהם הנוראים של החזנים ובעלי התפילה מתחילים הרבה לפני ראש השנה, ימי הדין בהם ייקבע היכן הם יהיו חזנים, מי בארץ ומי בחו"ל מי ברב עם ומי במיעוט קול, מי עם סומך ומי בגפו, ועל השכר בו ייאמר מי בעד תמורה הוגנת קבועה מראש, ומי בעד תמורה סמלית בתוספת הטיפים שייקבעו כמובן לפי החן והחסד שיישא בעיני סובבי התיבה.

שאלות רבות נעות במעגל עקרוני וטכני סביב התעשייה הזו, כיצד חזן שאמור להתפלל לפני ה' בנקיות כפיים ובטהרת לב הופך את עשייתו לעבודת כפיים שמשא ומתן ממוניים מעורבים בה? ואיך בכלל ניתן לקבל שכר על עשייה ביום טוב ושבת? ואם אדם מאמין שבראש השנה נגזרים עליו כל הדברים, פרנסה ורווח והוא מתפלל על זה לאלוקיו, כיצד הוא יכול תוך כדי לפזול בעיניו ולבו ולצפות בחרדה לחסדיהם הכספיים וכבודם הממוני של המתפללים כלפיו? זהו במישור הערכי – הלכתי.

כיצד נוצר הקשר בין חזנים והסומכים לבין הקהילות, בתי הכנסת או הישיבות השונות? האם המקצוע הזה יכול להחזיק אדם במשרה מלאה? מהם הסיכונים? איך ענף כזה מסועף מתנהל ללא שום מנגנון משרדי ובכל זאת הוא פרה ורבה?

על אלה ועל עוד כמה דברים שלא זכו לתשומת לב על התעשייה הזו נתמקד במאמר שלפנינו.

שאלת השכר: "אין פרץ ואין צווחה"
"איזה עדיף, שליח ציבור בשכר או בנדבה"? כך נשאל הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ת"נ), ומיד בתחילת דבריו הוא קובע "יותר ראוי להיות שליח ציבור שכור, לפי שבמקום שהוא שכור וברור מן הקהל אין פרץ ואין צווחה שאין אחר הגון רשאי לפשוט רגלו ולהתפלל, אבל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון כהגון".

דברי הרשב"א האלו מהווים בסיס הלכתי איתן למנהג הנהוג כיום לשכור שליח ציבור בשכר, ודבריו נפסקו בשולחן ערוך (או"ח סי' נ"ג) אמנם למרבה הפלא בשונה מהרשב"א שסיים את דבריו ואמר שדווקא בימים נוראים ראוי להקפיד על כך, השו"ע עצמו כותב כי מי שנוטל שכר עבור התקיעות וקריאת התורה בר"ה אינו רואה סימן ברכה, צריך להבין מה הולך פה ולו רק בכדי להמליץ בעד המציאות הנהוגה כיום.

שני שיקולים מרכזיים מכשירים את קבלת השכר, 1. למנוע מחלוקת וחוסר סדר. 2. לגרום לשליח הציבור לכוון לדקדק להתאמץ ולייפות את תפילתו (מגן אברהם).

הבעיה בכל זאת לקחת שכר נובעת מן האיסור "לעבוד ולהשתכר ממלאכת שבת", אי לכך קבעו הפוסקים כבדומה למקרים אחרים יוגדר השכר כ"צורך מצווה" שהותר אפילו בשבת, או שיוגדר התשלום תמורה שאינה מתייחסת רק לחזנות ולתקיעות עצמם, אלא לכל מה שכרוך בכך קודם ולאחר מכן, ההכנות, הלימודים, ענייני הרפואה, התאמנויות וכו' ואין זה אלא שכר בהבלעה.

למעשה יוצא כי האינטרס הראשוני בשכר הוא של הציבור, וממילא ברגע שהופך להיות החזן מבוקש לא רק במעשיו אלא גם בשכרו, אזי מכאן ועד הדרך למסחר קליל מכניס ומכובד הדרך קצרה, וכאן בעצם עומד הגבול בין השימוש הנכון בבסיס ההלכתי שמקנה מעמד חשוב לחזן, ומחזק את הצורך לשלם לו כדת וכדין, לבין ניצול המצב שמגלה למפרע כי החזן תר ומייחל לתפקידו ובעיקר לשכרו הרבה יותר ממה שהציבור צריכים לו, מה שהופך את הקערה על פיה ומפליל את כוונותיו, וממילא את כשרותו.

כמובן שהצורך הזה גורם לכל בית – תפילה ישן או חדש בארץ או בחו"ל להתפתח סביב שליחי ציבור, או אנשים המתאימים לכך בפוטנציאל, וכך נוצרת לה מערכת קשרים שפעמים מנוצלת לתפקידים קבועים ופעמים לתפקידים של ממלאי מקום, ומכיר חזן את ממלאי מקומו יותר ממה שמכיר את קהל עדתו.

סיפורו העגום של "קונקשנס" והביקורת עליו
התעשייה הזו בעיקרה מבוססת על "מפה לאוזן", לפני מספר שנים היה ארגון חזנים שהתאגד לו ורקם עור וגידים עד שהפך למשרד הפקות של ממש, שמו היה "קונקשנס" בנשיאותו של החזן יחזקאל ציון (קהילת "בית תורה" ברוקלין) ובהנהלתו של מאיר פנחס שהיה גם מנהלו האישי.

אחרי דיונים רבים מי יעמוד בראש הארגון ותמורת מה, קם לו הארגון הזה, והפעיל גם אתר אינטרנט שבו היו מונחים בקטלוג לעיני הקורא מאות חזנים מכל הסגנונות ובכל מקום, ועל המשתמש הוטלה המשימה לבדוק לשמוע לבחור ולסגור מחיר.

הם מצידם היו מרוויחים אחוזים כמעט על כל סידור כזה או אחר וכך זה התנהל, במשך השנים התעוררה ביקורת עצומה אודות ההתנהלות הזו, שהרי החזנים ברובם אינם אלא בני תורה שפרנסתם אינה מצויה ברווח וכל השנה עיניהם נשואות להכנסה הזו ממשרת החזנות בימים הנוראים, וגם משם ליטול להם איברים?! ממש "כבשת הרש".

יש שצידדו בעד ההתנהלות, ויש שהגדירו את הארגון כ"פרוטקשן" של ממש, כך או כך בראיון שהעניקו מנהלי הארגון בשנת 2008 לעודד בר מאיר נאמר כי טווח המחירים בקהילות ממוצעות בארץ נע בין 5000 ל-10,000₪ לימי ר"ה וכיפור, ובחו"ל המחיר קופץ פי כמה וכמה, ועוד הוזכר שם כי בקהילות האשכנזיות יש יותר כבוד, מודעות וחשיבות לנושא וזה ניכר בעיקר בתשלום המכובד, ובמעמדו הרם של החזן.

שתי עובדות אציין, אמת הוא הדבר כי אצל האשכנזים החזנים מרוויחים יותר, אך כמו בתי הכנסת והקהילות הספרדיות המחזיקים חזנים ושליחי ציבור בשכר כל השנה ובמיוחד בימים נוראים גדולה פי כמה מבתי הכנסת והקהילות האשכנזיות.

דבר שני - מחיפוש קליל שערכתי ומתשאול כללי הבנתי כי אתר האינטרנט של ארגון "קונקשנס" כבר אינו פעיל, ומי שהיה מנהלו הפסיק לנהל זאת לטובת עיסוקים אחרים, ומה שכן נשאר עדיין מנוהל על ידי החזן יחזקאל ציון, זאת גם בעקבות הביקורת, גם בעקבות חוסר תפעול, ובעיקר וזה מה שהכי חשוב, חזן צריך רק פעם אחת "קשרים" בשביל להגיע למקום מסוים, מעתה ואילך אם אהבוהו יחזיקוהו בכל מחיר ובלא אמצעי-קשר, ואם לא, שום ארגון לא יעזור, ואכן חזנים רבים הצליחו לסדר את עצמם לשנים רבות הלאה בעקבות השימוש שלהם בארגון זה, מה שאולי הופך את ההשקעה והמחיר הראשוני לכדאיים.

כיצד פעל דוד ריאחי כשקולו בגד בו?
יש מקומות שמחזיקים את החזנים ממש כמו בעבודה, עם לוח זמנים ושבתות חופשה, תלושי משכורת, והתנהלות תקינה, ויש מקומות שהכל זה "כסף עובר לסוחר" בשחור, עם הטבות, הסכום בעיקרו מורכב מהסיכום של החזן עם ראשי הקהילה והגבאי, ונוספים עליו הטיפים שמקדישים הציבור לטובת החזן בשעת העלייה לתורה או בזמנים אחרים.

חופשות משפחתיות מותאמות לפי זמני הטיסות וההכנסות, אך במקרים אחרים פרידות זמניות (מספר שבועות) של החזן מבני משפחתו שוב מחדדים את תחושת העבודה והכמיהה להכנסות בתקופה זו, אך הנח להם לישראל שזקוקים לכך, וגדולים צרכיהם.

הסיכון העיקרי בכל הדברים האלו שאין החזן תלוי, לא בכלי עבודתו ולא בידיעותיו, אלא בבריאותו ובחוזק גרונו, הסיכון הזה הוא דו-צדדי, החזן יכול למצוא את עצמו בפרט אחרי תקופה עמוסה בהזמנות לאירועי "אמירת סליחות" פתאום מגיע לר"ה או כיפור כשהוא צרוד עייף וגרונו שחוק, או במהלך התפילות הארוכות.

התופעה הזו מעמידה בסיכון את התמורה אליה הוא מצפה, וגם את הקהל שלרוב תלויים אך ורק בו בלא יכולת להמציא מהרגע ל-הרגע ממלא מקום או אחר שיחליף אותו, ולכן גם החזנים צריכים להתנהל בדרך של "סוף מעשה במחשבה תחילה" וגם על הקהילות שרוצות להיות בטוחות ורגועות תמיד כדאי שבמהלך השנה יפעילו את הנערים המתבגרים בקורסי שירה ופיוט וחזנות, כך שהחזן יהיה בבחינת גולת הכותרות ולא ענף שכולם תלויים בו.

בשולי הנכתב אזכיר את גדול חזני ארץ ישראל במאה האחרונה דוד ריאחי ז"ל שהיה ידוע בכח התפילה שלו כחזן, והמסע הרוחני-מוזיקלי לתוכו היה סוחף את כל שומעיו.

סיפר לי עליו לפני כשנתיים החזן יגאל בן חיים יבדלחט"א כי באחת הפעמים שהוזמן דוד ריאחי לכהן כחזן בקהילה בחו"ל שהה אף הוא עמו, וקרה המקרה שבגלל טורח הדרך והגיל המבוגר של דוד ריאחי שכבר נשק לגבורות כשעלה להיות חזן ראה כי קולו בוגד בו, מה שמנע ממנו לעבור לפני התיבה.

כשהסתיימו ה"ימים נוראים" סירב דוד לקחת את הכסף בטענה כי הוא מצידו לא נתן את מה שהתחייב עליו, והם מצידם התעקשו וטענו כי אין זה באשמתו אלא דין שמיים, והוא אינו צריך לשאת באחריות, בסוף הוא לקח את הכסף, אך תקופה קצרה לאחמ"כ בשמחת תורה הוא טס לשם שוב על חשבונו עם יגאל בן חיים ועבר לפני התיבה ושימח אותם, ובסוף החג אמר להם כשהוא מסופק "שילמתי את חובי".

תמיד נחמד לשקוע בזיכרונות אל תוך עולם התרבות המפואר הזה שהיה ואיננו, גמר חתימה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!