על חטא שחטאנו באפליה - כי לא ידענו לחנך

בשנים האחרונות חוזרת על עצמה מדי שנה התופעה של אי קבלת בנים ובנות למוסדות החינוך והשארתם "תלויים באויר", נתונים לחסדי ליבו של מנהל המוסד לשבט או לחסד. בדרך כלל לשבט.
הדבר קורה, כידוע, בסמינרים לבנות, אבל לא רק.

הדבר קורה גם בתלמודי התורה, ומאותה סיבה בדיוק, אם משום מוצאם של הורי התלמיד, אם בגלל עיסוקו של האב, אם בגלל "חוסר מקום" (שנעלם, למרבה הפלא, כשמופיע/ה התלמיד/ה "הנכון/ה") ואם סתם בגלל "חוסר התאמה" לא מנומק ולא מוסבר.

(הסיבה שהדבר ידוע בעיקר באשר לבנות הסמינר, היא, בגלל ההיקפים הגדולים של ממדי הדחיה. כי מדובר במאות בנות שסיימו את ביה"ס היסודי (האזורי בדר"כ), ומעוניינות להמשיך ללמוד עם חברותיהן לכתה, איתן למדו שמונה שנים ורק אז הן נתקלות בדחיה. לעומת זאת אצל ילדי החיידרים המספרים קטנים יותר, כי הקבלה ואי הקבלה קורים כבר בגן הילדים, שם יש פחות התעקשות של ההורים על מוסד ספציפי, והילד עצמו בכלל לא מעורב בתהליך).

עשרות אלפי מילים כבר נכתבו ונאמרו על תופעה מחפירה ומקוממת זו, ברוב המקרים לגינוי ולשלילה, אבל לעיתים כהסבר וצידוק למניעיהם של אותם מנהלים. גם גדולי ישראל התבטאו לא אחת נגד העניין, אם זו אמירתו של הרב שך זצ"ל: "מה אעשה, הם אינם שומעים לי?" או אמירתו המפורסמת של יבדלח"א הרב שטיינמן: "גאוה! גאוה! גאוה!" וישנן דוגמאות נוספות ורבות מרבנים נוספים.

ונשאלת השאלה, האם המנהלים באמת כאלה אטומים? האם הם באמת בעלי לב אבן? האם תמיד הם נוהגים לרמוס את זולתם בכזו אדישות וקשיחות? האם בשל כך נבחרו לתפקידם? הרי הדבר חסר כל הגיון. אז מה גורם להם, אפוא, לנהוג בצורה כזו?

נראה לי, שהתשובה נמצאת במקום אחר לגמרי. התשובה נמצאת בהבנת המושג "חינוך". לאמר, מהו חינוך? ומה מטרתו?

שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר כתב את משפט המפתח בנושא החינוך: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כד, ו). "חינוך" בהגדרתו המילונית, הוא: "תהליך למידה, בו רוכש האדם ידע, מיומנויות, ערכים, עמדות ודעות. תהליך לו יש השפעה על התנהגות האדם, עיצוב אישיותו, פיתוח מיומנויות חשיבה ופיתוח יכולת התמודדות עם מצבים מורכבים או משתנים".

במילים אחרות: התאמת החינוך (בהגדרתו דלעיל) לכל תלמיד ותלמידה בהתאם לאופיים, יכולותיהם, כישוריהם וכישרונותיהם.

האם כל אלה מוקנים לתלמידים במערכת החינוך? האם יש פיתוח מיומנויות חשיבה או בדיוק ההיפך, דהיינו, השבתת יכולות אלו וניטרולן? האם משקיעים בפיתוח יכולות התמודדות עם מצבים מורכבים ומשתנים (שבהם בוודאי ייתקל התלמיד/ה בחייו/ה הבוגרים), או ש"מכשירים" את התלמידים לצורת חיים חד מימדית? האם מעצבים את אישיותו הייחודית בהתאם לנתוניה הייחודיים, או ש"מאלפים" אותו כאחד מן העדר ע"מ שיישאר כזה?

כאשר מנהל מוסד מסרב לקבל תלמיד או תלמידה מסיבות שאינן ענייניות, (כלומר, מסיבות שאינן קשורות ישירות לרמתו/ה הרוחנית או הלימודית של התלמיד/ה עצמו/ה, אלא בגלל מוצא ההורים/ עיסוקם/לבושם/ניואנסים באורח חייהם החרדי), הוא למעשה מנסה לשמור על תלמידיו/תלמידותיו בסביבה "סטרילית" כאינקובטור, ע"מ שלא(!!!) יצטרכו להתמודד עם משהו או מישהו שונה (ולו במעט) וע"מ שיגדלו ויתפתחו "כמו כולם", כי אם ייחשפו למי שאינו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהם, ייאלץ המנהל להשקיע בחינוך יותר תובעני ויותר מורכב.

(ואיני מתייחס כאן כלל לאותם מנהלים שהקימו מוסד לימודי כעסק מסחרי או/ו מטעמי יוקרה וכבוד, מאנשים אלו אפי' איני מצפה שיבינו על מה מדובר. לאנשים כאלה אסור לעמוד בראש מוסד חינוכי כלשהו, כי כל מטרתם ומעייניהם מצויים בקופת המזומנים והכבוד שיספק להם "בית החרושת" שהקימו. עדיפה היתה הקמת מפעל או חברה מסחרית בע"מ על ידם, ובלבד שלא יזיקו לתלמידים חפים מפשע. אני מתייחס אך ורק למנהלים שמטרתם באמת לעסוק בחינוך ובעיצוב הדור הבא, אבל חלקם חושב כנראה שזו משימה קלה שניתן לבצעה בשיטות "אינסטנט" וב"קיצורי דרך").

וכי "כולם" באמת כמו "כולם"? וכי יש בכלל בחינוך מושג של "כולם"? וכי אין כל תלמיד דמות ייחודית בפני עצמה? וכי אין לחנך כל תלמיד בהתאם לאופיו, אישיותו, יכולותיו, כישוריו וכישרונותיו? והיכן ההכשרה לחיים? היכן ההתאמה האישית? היכן ההכשרה להתמודד עם מגוון המצבים שחייהם יזמנו להם? וכי לא נתקלים אנו בנשירה המונית ממוסדות החינוך (10% נשירה גלויה ועוד 10% נשירה סמויה), בגלל ה"כולם" הזה? בגלל ה"עיצוב האחיד" שמוקנה לכל תלמיד ותלמידה גם אם אין זה מתאים להם כלל?

(אמנם המספרים הללו נכונים יותר אצל הבנים, אבל גם אצל הבנות יש נשירה משמעותית, אם גלויה ואם סמויה, כשחלקה מתרחש בכלל לאחר תום תקופת הלימודים. כלומר, נטישת הדרך והערכים שהמוסד החינוכי ניסה "לעצב" אותן על פיהם כל השנים. נשירה זו, משום מה, כלל לא נספרת ולא נחשבת כנשירה, למרות שלמעשה היא נשירה לכל דבר. יש כמובן גם סיבות נוספות לנשירה, אבל זו אחת הבולטות שבהן).

כל אמא ברת-דעת תוכל לומר, וכל רופא, מזוטר עד בכיר, יוכל להעיד, שילד שיגודל בתנאים סטריליים מדי, יחלה מיד בהחשפו לרוח הקלה ביותר, או לתנאים שאינם סטריליים לחלוטין.

חינוך, בדיוק כמו שמירה על בריאות הגוף, חייב להיות "מחסן" (מ' שוואית. ח' פתוחה. ס' צרויה), ולא "חוסם". ילד או ילדה חייבים לדעת על מה ולמה הם עושים מה שהם עושים וחושבים מה שהם חושבים בהתאם לחינוך שקיבלו. חייבים לדעת "מה שתשיב" (בעיקר לעצמם וליצרם בהתמודדויות שייתקלו בהן), וחייבים לדעת שיש אנשים שונים מהם ואף להכיר אותם.

ילד או ילדה שיגדלו ב"סטריליזציה" חינוכית וחברתית, ובחינוך "חוסם" ולא "מחסן", כאשר יגדלו ויצאו מ"החממה" (ולא ניתן להשאיר אדם כל חייו "בחממה", גם אם מאד מעוניינים בכך), סיכוייהם להתבלבל, להתפתות וליפול לדרך או למעשים לא טובים, גדולים מאד, היות ואין להם את הכלים להתמודד עם מה שיפגשו ויחוו.

אז ברור שאין לחשוף את הילד/ה לכל זוהמה ותקלה רוחנית ע"מ "לחסן" אותם, בדיוק כמו שלא חושפים ילד לזוהמה גשמית ולרעל ע"מ "לחסן" את גופו, אבל הכרת הבעיות, ההבנה שיש מציאות אחרת שאיננו שולטים בה, ובעיקר רכישת כלים נפשיים, ערכיים ורוחניים להתמודדות, ופיתוח חוסן נפשי הם מחוייבי המציאות. ואם המחנך (מנהל, מורה או הורה. לא משנה) לא עשה זאת, הרי מעל בתפקידו.

לימודים באותה כיתה עם ילד או ילדה שמוצאם מעדות המזרח או שאביהם עובד (רח"ל), או שצבע חולצתו אינו לבן בוהק (ירחם ה'), בוודאי לא יוגדרו כ"רעל וזוהמה" חינוכיים-רוחניים.
ולראיה, כל(!!!) גדולי ישראל למדו במוסדות החינוך עם שאר העם ולמרות זאת (או אולי אפי' בגלל זאת!) גדלו להיות מה שהם.

עד לפני כעשרים וחמש-שלושים שנה, רוב מוחלט של בני ובנות הציבור החרדי למדו במוסדות "החינוך העצמאי", כולם עם כולם. ספרדים-חסידים-ליטאים למדו ביחד. אף אחד לא ברר ולא מיין ברישום את התלמידים לפי סוג הבית, למדנות האבא, צבע חולצתו, עיסוקו, האם אמו נוהגת ברכב, לאיזה מוצא או חוג הוא משתייך וכד'. המיון היחידי היה בהתאם לרמתו/ה של התלמיד/ה עצמו/ה, רמתם הרוחנית ורמתם הלימודית, זאת ותו לא. בני ובנות ראשי ישיבות, רבנים ודיינים, למדו עם בני ובנות אנשים פשוטים, שאפי' ללמוד מעט גמרא לא ידעו, ובכל זאת (או, כאמור, אולי אפי' בגלל זאת!) הם אלו שגידלו וחינכו את דורות האברכים, הקודם והנוכחי.

תופעת אי קבלת הבנים והבנות למוסדות החינוך, ובמספרים כה גדולים (ועוד מספר תופעות ונושאים שאכמ"ל אודותם), אינה המחלה. היא הסימפטום המעיד על עוצמת המחלה!!!

אם רוצים לרפא את המחלה, חייבים בראש ובראשונה וראשית לכל דבר אחר, להעמיד בראש מוסדות החינוך אנשים המבינים בחינוך. האוהבים חינוך. היודעים חינוך מהו. העוסקים בו כשליחות קודש. ואנשים היודעים כיצד ליישם את עקרונותיו.

כאשר זה יקרה, ההמשך יהיה פשוט, תקין וטבעי הרבה יותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!