יום כיפור - יום בלי תירוצים • טור

א.
מחר בערב, ניכנס כולנו ליום הקדוש ביותר בשנה. יום הכיפורים.

ביום חמישי האחרון השתתפתי במעמד אמירת "סליחות" ענק. באירוע השתתפו מעל 5000 בני נוער מתנועת הנוער "אור ישראלי" שבנשיאות מו"ר הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, ובהכוונת ידידי הרה"ג רבי אברהם גרינבוים שליט"א ראש ישיבות נהורא ומנכ"ל קרן וולפסון העולמית.

המעמד התקיים ברחבת קבר הרשב"י במירון. אלפי בני הנוער שהגיעו למעמד אמירת הסליחות, הגיעו למעשה למטרה אחת ויחידה! כולם רצו להיות יותר טובים מהיום הקודם. לעשות מעשה טוב. להשתפר במשהו. להתקדם בעוד צעד אחד. אלפי הנערים אמרו את הסליחות יחד, ובפרט בקטעים המרגשים כמו אמירת י"ג מידות של רחמים ו"שמע קולנו".

אך חשבתי שלמרות שכולם עומדים יחד ומתפללים באותה המנגינה, לכל נער מהמשתתפים יש את המשאלה שלו ואת הבקשה הפרטית שלו. כל אחד נושא עמו את שק התחינות האישי שלו.

לפנות בוקר, כשהתחלו לצאת מהרחבה לכיוון האוטובוסים, אמר לי רבי יצחק דוד גרוסמן: "אין לי ספק שבשמים לא נשארו "אדישים" למראה המעמד הנשגב והענק הזה... ואם זה לא מספיק, הרי שרבי שמעון בר יוחאי כבר ידאג לשאר... לעורר זכות על עם ישראל ולהגן עליו למעלה מפני המקטרגים והמשטינים".

ב.
לאחר מעמד הסליחות המרגש, הרהרתי על כך שלמעשה לכל יהודי ויהודי ישנם רגשות שונים בימים הללו. כולם מבינים כי אנו בעיצומם של ימים גדולים ורוצים לקחת משהו אחד מהימים הללו לכל השנה כולה. מי לא רוצה להשתנות לפחות במשהו אחד?

כולנו רוצים לחולל בנפשנו פנימה שינוי. ולו הקטן ביותר. פחות לכעוס, יותר לכבד את האשה, להעריך יותר את הבעל, סבלנות לילדים ועוד ועוד. אז מה עוצר אותנו אם כן? בסך הכל לקבל קבלה אחת קטנה---

התשובה היא "כח ההרגל". אדם שמתרגל למצבו מאבד את היכולת להבחין עד כמה טוב לו וכמובן שאינו מבחין חלילה עד כמה רע לו. וכמו שבשגרה טובה כך גם בשגרה רעה, בכוחה להקהות במידת מה את התחושות.

אדגים זאת ב"משל הצפרדע" המפורסם. ישנו מחקר המכונה "הצפרדע המתבשלת" שזוהי למעשה אנקדוטה מפורסמת, המתארת צפרדע שמתבשלת לאט במים המחוממים באופן הדרגתי. הנחת היסוד היא שכאשר צפרדע תוכנס למים רותחים, היא תנסה לקפוץ החוצה ולהימלט. אבל אם תוכנס הצפרדע למים קרירים שיחוממו באופן הדרגתי, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעליה האיטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות.

הסיפור משמש בדרך כלל כמטפורה לחוסר הרצון או היכולת של בני אדם להגיב לשינויים משמעותיים אשר קורים באופן הדרגתי. על פי דברם של ביולוגים מודרניים, הבסיס לסיפור אינו נכון באופן מילולי, והצפרדע בסופו של דבר כן תקפוץ ותנסה להימלט. עם זאת, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי הצפרדע תישאר במים, אם חימומם יבוצע בצורה מספיק הדרגתית ולאורך זמן.

ומדוע? ההרגל---

ג.
בספרי רבותינו ישנם מאמרים רבים ומאלפים על 'הקושי בשינוי' מאמרים אקטואליים לכל תקופה ותקופה ושניתן ללמוד מהם רבות. מתוך שלל המאמרים אצטט בקיצור שני מאמרים שבעיניי הם אבני דרך בהתייחסות לנושא .

שניים מתוך ענקי עולם המחשבה שבכל הדורות, מהווים בעיניי עד היום דוגמא ליכולת להתבונן על כל סוגיא מסוגיות החיים בעיניים מפוכחות ומעצימות. את האחד לא זכיתי להכיר, אך שיחות המוסר שלו הפכו לנכסי צאן ברזל, עד שפעמים אני חש שהייתי באחת השיחות שלו, ואת השני זכיתי להכיר אישית ולשמוע ממנו דברי מוסר מאלפים במשך רבות בשנים.

האחד הוא מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר. באחד ממאמריו הוא עוסק בנושא "כח ההרגל", עד כמה הורסת שגרה של מספר רגעים תחושות ורגשות. במדרש מסופר על ויכוח שהיה לשבטים – בני יעקב - עם דודם, עשו הרשע, שעה שבאו לעסוק בקבורת יעקב אביהם. לפי המסופר, לא הניח עשו לקבור את יעקב במערת המכפלה וטען כי היא נפלה בחלקו. לאחים/בנים, אשר טענו כי שטר המכירה בידם, אמר כי יציגו לפניו את שטר המכירה. לאחר שהתברר כי השטר נשכח במצרים, הוחלט לשלוח לשם את נפתלי אשר היה קל ברגליו, כדי שיביא הוא את השטר ממצרים. במקום נכח נכדו של הנפטר, חושים בן דן, אשר סבל מקשיי שמיעה. הוא ביקש לברר את פשר הנושא המדובר, ולאחר שהנושא הוסבר לו, שאל בכעס: "האם סבא יהיה מוטל בבזיון עד שיתברר הענין?!" חמתו בערה בו והוא נטל את חרבו והרג את עשו.

ונשאלת השאלה: האם חושים היה חכם יותר מדודיו ואביו, אשר נטלו חלק בויכוח עם עשיו הרשע, ולא פעלו כפי שפעל חושים? ואם אמנם היתה פעולתו מבורכת ורצויה, מדוע לא הקדים אותו אחד מהשבטים?

הסביר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: לא סתם כך מזכירה הגמרא את עובדת היותו של חושים חרש, גם עובדה זו קשורה לעצם הסיפור, הגמרא מבארת מדוע לא נקטו בני יעקב בפתרונו הפשוט של חושים. בני יעקב ונכדיו נכנסו לכלל משא ומתן עם עשו, משא ומתן שבמסגרתו אבדו את תחושת הנקם וכבוד המת הטבעית שפיעמה בהם. ההתעסקות עם עשו והויכוח שערכו עמו הקהתה את חושיהם. הם חשו כאילו ויש מקום לויכוח וכאילו על מיטתו של אביהם הזקן לחכות עד שיוכרע הויכוח.

רק אחד לא הוקהו חושיו. היה זה חושים, אשר לא שמע את הויכוח ולא היה עד לו, מששמע פתאום את סיבת הויכוח, בערה בו קנאת סבו והוא עשה את שעשה. חושים לא "התרגל" למה שהתרגלו האחרים.

ד.
המאמר השני הוא של ראש ישיבת חדרה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. רבי יעקב מדבר על מחסום של "תירוצים". הוא מביא את סיפור הגמרא המרתק על אלישע בן אבויה המכונה "אחר" משום שיצא לתרבות רעה. הגמרא מספרת שחבירו/ תלמידו רבי מאיר, לא הרפה ממנו וניסה כל העת להחזירו בתשובה. בכל הזדמנות היה אומר לו "חזור בך" אך לאלישע בן אבויה היו כל העת תירוצים אחרים. פעם אחת סיפר "אחר" שביום ברית המילה שלו התאספו בביתו כל סוחרי ירושלים ואכלו ושתו ורקדו. ואילו רבי אליעזר ורבי יהושע שנכחו אף הם באירוע, אמרו לעצמם "עד שאלו עוסקים בשלהם, נעסוק בשלנו" וישבו ועסקו בתורה. ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אביו של "אחר", אבויה, נבהל ושאל: וכי לשרוף את ביתי באתם", אמרו לו חס וחלילה, זוהי אש של תורה. אמר אבויה, אם כך, אני מפריש את בני שנולד לתורה. וסיים "אחר" ואמר: "כיוון שאבי לא התכוון לשם שמיים, לפיכך לא נתקיימה בי".

אז מי אשם??? אבא שלו.

בהזדמנות אחרת סיפר "אחר" מדוע יצא לתרבות רעה. "כשהייתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני עבודה זרה והריחה ממיני התקרובת ואכלה. והיה אותו המין מזדעזע בגופה כארס של נחש".

אז מי אשם??? אמא שלו.

בהזדמנות אחרת אמר לו רבי מאיר שוב "חזור בך". אמר לו: "איני יכול, שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רוכב על סוס ביום הכיפורים שחל בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואומרת: "שובו בנים, חוץ מאחר, שידע כוחי ומרד בי!"

אז מי אשם? "הבת קול" הקב"ה.

רבי מאיר לא וויתר. הכריח אותו לבוא עמו לבית המדרש. מצאו ילד אחד בכניסה. אמרו לו "פסוק לנו פסוקך". אמר להם פסוק מספר תהילים "ולרשע אמר א-לוקים מה לך לספק חקי". וכיוון שהילד היה מגמגם זה היה נשמע כאילו ואומר "ולאלישע אמר א-לוקים". אמר לו, "רואה אתה, בשמים אין מסכימים"...

והסיפור ממשיך וממשיך. עד שכאשר היה על ערש דווי אמר לו רבי מאיר "חזור בך" ו"אחר" שאל: "אם אשוב, אתקבל?" ומסופר שנפטר מתוך בכי, ורבי מאיר אמר: "דומה שמתוך תשובה נפטר".

ושואל רבי יעקב, רגע אחד: הלא היו לו תירוצים למכביר: אבא אשם, אמא אשמה, הקדוש ברוך אשם, המגמגם אשם. ולפתע מה?

התשובה היא, שמגיע הזמן בו כל התירוצים מתפוגגים. מבינים שאין בהם ממש. שהגיע רגע האמת. אם רוצים לזכות בדין, אין עוד אפשרות לדחות. אין במה להאחז ולהתלות. מגלים שהכל היה כסות עינייים, רמיה עצמית. ורוצים לשוב...

ה.
ומה למדנו מכל זה?

ששתי סיבות יש לו לאדם שלא להשתנות. כח ההרגל המעניק לו תחושה שהכל בסדר. והתירוצים. לכל אחד מאיתנו יש אלף ואחד סיבות והסברים ופרשנויות לכל דבר. עד שמגיע רגע האמת! כשיום הכיפורים קרב, כשמגיע הרגע הגדול בשנה, כל התירוצים מתפוגגים!

ניתן לראות זאת גם בשדה החינוך. ישנם ילדים שכל העת מצטדקים. תמיד יש להם תירוצים למה איחרו, ולמה לא הקשיבו בשיעור, ומדוע לא הכינו שיעורי בית ומדוע הרימו יד וכו' וכו'. תירוצים יש להם למכביר. אך ככל שישנם יותר תירוצים, אנו מבינים כמחנכים שלילד הזה כמעט ואין סיכוי לעלות על דרך המלך. כיוון שהוא לא מבין מה הבעיה.

ידיעת הבעיה, היא כבר חצי פתרון.

מאחל לכולם "גמר חתימה טובה" ושנדע להתנתק מכוח ההרגל ולהפסיק לתרץ לעצמנו תירוצים. זה לא מוביל לשום מקום!



הרב בן ציון נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!