הנה יום הדין: מכתבי המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל

דרכו המוסרית של מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל לא הייתה בהתלהבות חיצונית ובצעקות רמות. שורש העבודה הייתה – עבודה פנימית, אמיתית, וקבלה לעתיד.

גם בשעה שהיה נושא בפני העם את משאות הימים הנוראים, היה מדבר, כדרכו, ללא הרמת קול. התקבצו ובאו מכל צבעי הקשת. אברכים, בעלי בתים, בני-ישיבות חרדיות לצד תלמידי 'מרכז הרב'. ההיכל היה מלא מפה לאוזן, כולל מדרגות ארון-הקודש והחלונות. הקהל הרב היה שותה בצמא את דבריו ומתכונן ליום הדין. כך, מדי שנה בשנה, בבית-המוסר ובעשרות בתי-מדרש ברחבי הארץ.

המשגיח היה אחד מאותם שרידים שלא כבתה בהם חרדת האלול. אם כל השנה היה סמל ליראת שמים, מיומו הראשון של האלול הייתה הנהגתו מיוחדת: בתפילה היה מאריך יותר מן הרגיל, ואת מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' היה אומר בכוונה עצומה.

למרות התנגדותו ל'תענית דיבור' וקבלות מופרזות לצעירים, באופן אישי, מהיום שבו עזב את ישיבת 'באר יעקב', היה מקפיד על תענית דיבור בימי הרחמים והסליחות.

כמי שמידת האמת הייתה נר לרגליו, הנושא המרכזי שהיה מרבה לעורר אודותיו, הוא החלפת פנימיות בחיצוניות. "זה שורש כל החטאים", היה אומר.

את השורות הבאות ליקטתי מתוך כתבי אאמו"ר שליט"א. דברים ששמע מפי מורו ורבו, מרן המשגיח זצ"ל, במשך כמה וכמה 'ערבי יום הדין'. ויהי רצון שיהיו הדברים לתועלת.

א.
בתפילות הימים הנוראים אנו מבקשים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". וצריך להבין, כפשוטו, שלזדון, שהוא כוח הרע, היצר הרע, יש ממשלה ממש, וגם שגרירים בקרב כל אחד מאיתנו, הדואגים להגדיל את מלכותו.

הציבור הרחב אינו יודע בכלל על כוח הזדון, אך בישיבות המוסר חינכו שהאדם נתון תחת ממשלת הרע.

קודם בואי לישיבת מיר, גם אני לא ידעתי כלל שיש "כוח הרע" בעולם. אחר-כך, כשיצאתי ממיר ושהיתי זמן רב במקום ללא תורה, הייתי חדור בידיעה זו שהרע יש לו מלוכה והוא יכול לשלוט עלי. ובכל מעשה הייתי מתבונן אם אינני מביא את עצמי להיות נשלט על-ידי ממשלתו. ולולא הקביעות היומיומית ללימוד מוסר, לא הייתי יושב לפניכם כאן.

ב.
אדם שצריך לעמול ולהרוויח כסף לצורך פרנסתו ומחייתו, עלול מאד לקרות שבמקום שהמטרה תהיה בכל-זה כדי להשיג את השי"ת, הוא הופך את העסק למטרה להרוויח כסף או כבוד, וזו התכלית שלו. אם מפני שאוהב כסף, או מפני שאוהב כבוד. בזה הוא מחליף את התכלית מטוב לרע.

וכך באכילה. התכלית והמטרה של האוכל היא כדי שהאדם יוכל להיות "כלי" להשיג את השי"ת. אך האדם עלול להחליף ולעשות את האוכל מטרה לעצמה, ליהנות מהאכילה. וכך שאר ההנאות.

רבנו ישראל סלנטר אומר: אדם שאוכל במטרה כדי שגופו יהיה בריא ויוכל לעבוד את השי"ת, אכילתו היא עצמה מצוה ומקבל עליה שכר. אך אם אוכל במטרה ליהנות מהאכילה, אזי להפך, כל מה שנהנה מתנקה לו משכר מצוותיו, ואוכל השכר בהנאתו.

ג.
צריך להתפלל בציבור, כי ביחיד בודקים אם הוא ראוי שתתקבל תפילתו.

כשאנו מדברים על אחדות איננו מתכוונים למה שהעיתונים והפוליטיקאים מתכוונים בזה. אנחנו עוסקים באחדות של כל יחיד בלבו שהוא מתאחד עם האחר. ב'ספרי' על הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף וכו'" נתן ציור למלך שבנה את ארמונו על שתי ספינות שרק כאשר הן יחד מלכותו קיימת, אך בהיפרדן הכל מתמוטט.

בקלם תלו באלול על הקיר מאמר מהסבא בשם "הערה נוראה", ושם מבואר ענין זה שקבלת מלכותו היא האחדות.

לנו זה לא נראה עסק לאלול, כי אצלנו אלול זהו לעשות מעשים של 'פרומקייט', אך הבעלי-מוסר דוקא באלול הקדישו לענייני האחדות כי זהו קבלת מלכותו יתברך.

ד.
הימים הללו הינם ימים נוראים באמת. אם מסתכלים אנחנו על השנה שעברה, כמה אסונות נוראים שאנו שומעים, תאונות דרכים ומחלות קשות ועל הכל נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. אלא הצרה היא שאנחנו אומרים "קרה לפלוני כך וכך", זאת אומרת שאנחנו מסתכלים על כך שזה "מקרה". אבל הרי באמת זה הכל מכוח גזירת המשפט של הימים הנוראים.

והתמורות שהתחוללו בעולם. משטרים חזקים ומבוססים התמוטטו, עדיין אין אנו מבינים מספיק את משמעות הדברים. רוסיה הסובייטית וכל הקומוניזם שלא יכולנו להבין איך יוכלו לגבור עליהם, ובן לילה הכל התמוטט כבנין קלפים, איננו מבינים היטב עדיין את משמעות הדברים, אבל על הכל נחתם ביום הכיפורים.

בדרך אגב: ראיתי שמותחים בקורת על ההדלפות בממשלה, ומחפשים מי המדליף. זהו מפני שבממשלה יושבים אנשים בלא פנימיות, רק חיצוניות, וכשהכל חיצוניות צריכים לפרסם הכל. אי-אפשר לשמור סוד, אפילו סודות מדינאים וצבאיים.

ה.
הגרי"ז מבריסק זצ"ל אמר בראש השנה תהלים. וכששאלו אחד: הייתכן שאינו לומד גמרא ביום זה? השיבו: כשלומדים, צריך לפעמים לעיין באיזה ספר וכשקמים מהמקום הולכים לארון לקחת הספר ושבים עמו למקום, יש חשש שבאותם רגעים אולי יסיח דעת ובר"ה לא כדאי לאבד אף רגע...

ואם הגרי"ז, שחונך על-ידי אביו רבי חיים להגות ולהרהר תמיד, חשש אולי בכל-זאת יסיח דעת לרגע בר"ה וחבל עליו, אנו איננו בדרגה שנאמר תהילים כל היום, אך נוכל ללמוד מהנ"ל כמה חשוב כל רגע בר"ה.

ו.
בימי ראש השנה אין אומרים וידוי, למרות שהם מימי עשרת ימי תשובה. מורי ורבי, רבי ירוחם הסביר, כי בראש השנה האדם נידון על ריגול – וריגול זהו חטא חמור מאד, שאפילו הנשיא אינו יכול למחול עליו. כך בר"ה נידון, אם לא ריגל כנגד מלכותו יתברך שמסר והסגיר את מעשיו הטובים לרע בימים הנוראים כדי להתפאר ולהקניט, ואח"כ ישוב על שאר חטאיו.

בר"ה הקב"ה בא אלינו, ממש מגיע אלינו. ואיך אנו מתנהגים כשמגיע אלינו? תקיעת השופר היא על בוא המלך שכך מנהג העולם כשבא מלך תוקעים בשופר. זכורני בהיותי בחו"ל במדינה שהיה בה מלך ובכל יום היו עוברים פלוגת חצוצרנים ותוקעים בדרכם אל המלך, וזלגו עיני דמעות בראותי עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.

ז.
"ונתנה תוקף... ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת".

מדוע מכונן כסאך? רק מפני שאתה יושב עליו באמת. כי רק לאמת יש קיום. כשאנו עושים את חשבון נפשנו אנו חושבים בעבירה פלונית ובעוד עבירה, אך על השורש איננו חושבים והשורש הוא האמת, שהננו חיים בשקר. האמונה אצלנו אינה אמיתית, שאילו היתה אמת היו חיינו נראים אחרת. "אמת-ואמונה", קודם שאנו מאמינים אנו צרכים לאמת זאת אצלנו.

וזה צריך להיות חשבון נפשנו. האם אנחנו עובדים באמת או שהננו משקרים בכל את עצמנו, את הקב"ה ואת זולתנו?

כאשר אנו עומדים לעשות תשובה אנו חושבים על ביטול תורה, ועל לשון הרע שדיברנו, או על מחשבות זרות. אך זה שבלבלנו את החיצון לפנימי ואת הפנימי לחיצון איננו מחשיבים כלל לחטא שצריך לעשות עליו תשובה. אמנם מהרקנאטי אנו לומדים שזהו שורש כל החטאים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!